קרה לכם פעם שעשיתם מעשה לא טוב, וכשראיתם מישהו אחר עושה משהו הרבה יותר גרוע, פתאום הרגשתם קצת פחות אשמים? זה בדיוק המצב שמתואר כאן. תקופת הגלות נועדה לגרום לעם להבין את הטעויות שלו ולהרגיש את הבושה שמגיעה לו על המעשים הרעים שעשה. הבושה הגדולה ביותר מגיעה ממה שנקרא בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן. איך חוטא אחד יכול לנחם חוטאים אחרים? התשובה היא שהמעשים של העם היו כל כך חמורים, עד שהאחרים הסתכלו עליהם ואמרו לעצמם שביחס אליהם, הם נחשבים ממש צדיקים. במקום להיות דוגמה טובה, הם גרמו לחוטאים אחרים להרגיש נחמה והצדקה למעשים שלהם. ההבנה הזו, שבגלל המעשים שלנו אחרים מרגישים בסדר עם ההתנהגות הרעה שלהם, היא הדבר שמעצים ומגדיל את הבושה יותר מכל דבר אחר.
יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק נ״ד
לְמַ֙עַן֙ תִּשְׂאִ֣י כְלִמָּתֵ֔ךְ וְנִכְלַ֕מְתְּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית בְּנַחֲמֵ֖ךְ אֹתָֽן׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.