הנביא ממחיש את חומרת מעשיה של ירושלים באמצעות השוואתה לשתי ישויות המוכרות לה היטב, מהעבר הקרוב והרחוק, המקיפות אותה מכל עבר [שטיינזלץ, אברבנאל].
וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן – שומרון, בירת ממלכת אפרים, מכונה "הגדולה" משום שעלתה על ירושלים בשטחה, במעמדה, במספר תושביה ובכך שכללה בתוכה את עשרת השבטים [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל]. המונח וּבְנוֹתֶיהָ מתייחס לכפרים וליישובים הקטנים הסמוכים והנספחים לעיר המרכזית [מצודת ציון, שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי התיאור הגיאוגרפי בפסוק מבוסס על כך שפני האדם פונות קדימה אל עבר המזרח. לפיכך, שומרון הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ נמצאת למעשה מצפון לירושלים, שכן נחלת שבט יוסף שכנה מצפון לנחלת שבט יהודה, אשר היוותה את הגבול הדרומי של ארץ ישראל, כך ששאר השבטים נמצאו משמאלה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
מנגד ניצבת וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה, הלוא היא סדום. היא נחשבת לקטנה מירושלים במספר תושביה ובאוכלוסייתה [מצודת דוד]. סדום היא הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ, כלומר שוכנת מדרום לירושלים, באזור שערי הכיכר [מצודת דוד, מלבי"ם].
מתוך תיאור זה עולה תמונה מרחבית ברורה שבה ירושלים ממוקמת בדיוק באמצע, כאשר סדום ניצבת לימינה בדרום ושומרון לשמאלה בצפון [מצודת דוד, אברבנאל].