הנביא משתמש בדימויים משפחתיים חריפים כדי להוכיח את העם על שקיעתו המוסרית, ומשווה את התנהגותו לאומות המושחתות שקדמו לו בארץ.
כאשר הנביא אומר בַּת אִמֵּךְ אַתְּ, הוא קובע שמעשיה של האומה מעידים עליה שהיא ממשיכה את מסורת אמה. הפרשנים מסבירים כי ה"אם" המטפורית היא האומה הכנענית שישראל ירשו את ארצה [רש"י], או ארץ חת [מלבי"ם]. העם מתואר כמי שגֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ. משמעות המילה גֹּעֶלֶת היא הקאה והפלטה החוצה [מצודת ציון, רד"ק], או התנכרות ודחייה [ביאור שטיינזלץ]. הכוונה היא שהאומות הללו הרבו בתועבות עד שהארץ הקיאה אותן מתוכה, כאשר ה"איש והבנים" מסמלים את המלך ואת העם כולו [מצודת דוד, רד"ק].
בהמשך מושווה העם לאחיותיו: וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה"אחות" היא העיר סדום ובנותיה, שהיו סמוכות לארץ ישראל. גם אנשי סדום, שהיו אנשי חמס ותועבות, "הקיאו" מתוכם את מלכיהם ועמם כאשר נהפכה הארץ ונחרבה בגלל עוונותיהם.
בסוף הפסוק מופיע זיהוי מפורש של ההורים: אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי. יש המפרשים זאת כתיאור היסטורי ותרבותי, ולפיו מוצאו של העם מעורב בעמים בעלי תרבות שפלה כדוגמת הכנענים והחתים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים זאת כתוכחה אירונית: בגלל המעשים הרעים, זה רק נראה כאילו האבות היו אמוריים וחתים. בפועל, האבות והאמהות האמיתיים – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשיו – היו צדיקים. הם חיו בין החתים והאמורים אך מעולם לא הלכו בדרכיהם. הטרגדיה היא שהעם לא למד ממעשיהם הטובים של אבותיו האמיתיים, אלא בחר לאמץ דווקא את מעשי התועבה של יושבי הארץ המקוריים, ובכך הפך אותם להוריו הרוחניים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].