הידרדרותה הרוחנית של ירושלים מגיעה לשפל כה עמוק, עד שהיא יוצרת מציאות אבסורדית שבה ערים שנודעו ברשעותן נראות לפתע זכאיות וטהורות בהשוואה אליה.
הנביא מטיח בירושלים כי וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה, שכן חטאי ירושלים עלו עשרת מונים על אלו של ממלכת ישראל. הפער העצום בין שתי הממלכות נובע מכמה סיבות: בעוד ששומרון חטאה בעיקר בעבודה זרה ובמצוות שבין אדם למקום, ירושלים הוסיפה על כך פשעים חמורים שבין אדם לחברו, כגון רצח, עושק וגזל. יתרה מזאת, חטאיה של ירושלים היו חמורים יותר משום שהיא נהנתה מקרבה רוחנית יוצאת דופן – היו בה בית המקדש, השכינה, הסנהדרין ונביאים רבים שהוכיחו את העם, מה שהופך את בגידתה למקוממת הרבה יותר [מלבי"ם]. כמו כן, ירושלים ספגה לתוכה השפעות זרות ותרבויות קלוקלות מכל העמים שסביבה, מאשור ובבל ועד מצרים וכנען [ביאור שטיינזלץ].
בשל כך נאמר וַתַּרְבִּי אֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה, כלומר, הרבית לחטוא הרבה יותר משומרון ובנותיה [מצודת דוד, רד"ק]. התוצאה הישירה של ריבוי החטאים היא וַתְּצַדְּקִי אֶת־אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ. רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שירושלים הפכה את אחיותיה לצדיקות בפועל, אלא שעל רקע ריבוי התועבות של ירושלים, מעשיהן של סדום ושומרון מתגמדים ונראים פתאום כמעשי צדקות בעיני הרואים [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מנקודת מבט משפטית-רוחנית, ירושלים למעשה העניקה לאחיותיה פתחון פה וטענת הגנה כלפי ה', שכן כעת הן יכולות לטעון שיש מי שהכעיס את ה' הרבה יותר מהן [רש"י].
בפסוק קיימים שני הבדלים בין האופן שבו המילים נכתבות לאופן שבו הן נקראות במסורת. המילה אֲחוֹתַיִךְ נכתבת בלשון יחיד אך נקראת בלשון רבים, וזאת משום שהכתיב מתייחס לאחות אחת, הלוא היא שומרון, בעוד הקריאה ברבים כוללת יחד גם את שומרון וגם את סדום [רד"ק]. בנוסף, המילה עָשִׂית נכתבת עם אות יו"ד מיותרת בסופה ונקראת בלעדיה [מנחת שי, רד"ק, אברבנאל].