לאחר מיצוי העונש על חטאי העבר, מתואר תהליך של שוך הזעם האלוהי והגעה למצב של רגיעה. הפסוק משרטט מהלך שבו הפורענות עצמה מביאה לתיקון השורשי של החטא, ובעקבותיו לסיום מעגל הכעס והענישה.
הפרשנים מסכימים כי הפתיחה וַהֲנִחֹתִי, שמשמעותה מלשון מנוחה והשקטת הרוגז [מצודת ציון], מתארת את סיום הפעולה העונשית. חֲמָתִי בָּךְ תבוא אל מנוחתה ותשכך דווקא על ידי כך שהעונש יצא אל הפועל במלואו, כדוגמת חורבן הארץ והיציאה לגלות, ובכך תבוא על סיפוקה הנקמה על מעשי העבר [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד].
בעקבות מיצוי העונש מגיע השלב השני: וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ. קנאה זו, המבטאת את הכעס האלוהי [מצודת ציון], תסור לחלוטין משום שהעונש יביא להפסקת עבודת האלילים ולביטול הרצון לזנות אחרי אלוהים אחרים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, יצר עבודה זרה עצמו יתבטל לחלוטין [מלבי"ם].
כתוצאה מסילוק החטא, מסתיים הפסוק בהכרזה וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד. השקט מבטא מצב של מנוחה [מצודת ציון], והוא ההפך הגמור ממצב של כעס. בהקשר זה, ישנה הבחנה דקה בין המושגים השונים בפסוק: בעוד שחֲמָתִי מתארת זעם אקטיבי היוצא החוצה כדי להעניש ולפעול על הזולת, המילה אֶכְעַס מתארת את עצם התעוררות הרוגז והסערה הפנימית בלב. לכן, לאחר שהחמה באה על סיפוקה בעונש, והחטא נעקר מן השורש, ה׳ יגיע למצב שבו הנפש שוקטת מזעפה, ולא יתעורר בו עוד כעס פנימי שכן העם לא יוסיף לחטוא [מלבי"ם].