מילים אלו פותחות את נבואתו השישית של יחזקאל, שהיא נבואה מורכבת ורחבת היקף המחולקת לתשע פרשיות שונות [אברבנאל]. ההכרזה וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר משמשת כהקדמה למשל נוקב ורב־עוצמה, המתאר את מערכת היחסים ההיסטורית בין ה' לכנסת ישראל, מראשיתה ועד לחורבן ולתקווה לעתיד.
הנבואה אליה פותח הפסוק מדמה את עם ישראל לילדה שנולדה בשדה והושלכה כשהיא מלוכלכת בדמה, ללא רחמים או השגחה. דימוי זה מסמל את מצבם השפל והפגיע של בני ישראל בגלות מצרים לאחר מות יוסף ואחיו. ה', שעבר על פניה, חמל עליה, רחץ אותה, גידל אותה, וכאשר בגרה לקח אותה לאישה. הוא העניק לה תכשיטים, בגדי מלכות ופאר, משל לגאולה ממצרים, נתינת התורה והמצוות וההגעה אל הארץ המובטחת [אברבנאל].
אולם, כפי שמתבאר בהמשך, אותה רעיה בטחה ביופייה ובגדה בבעלה. היא זנתה אחרי אלוהים אחרים ואף מסרה להם את בניה ובנותיה. חטאיה של ירושלים מתוארים כחמורים אף יותר מאלו של אחיותיה, סדום ושומרון. בשל כפיות טובה זו, היא נידונה לעונשים כבדים ולחורבן על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, בעקבות רשעתו של המלך צדקיהו. עם זאת, המסר האלוהי אינו מסתיים בייאוש מוחלט, אלא טומן בחובו הבטחה שעוד ישוב מלך מזרע דוד לשבת על כיסא המלכות בירושלים [אברבנאל].