תמונת מצב קשה של נטישה מוחלטת וחוסר ישע מתארת את רגעי הראשית, בהם הרך הנולד מושלך באכזריות ללא כל טיפול או רחמים. הפרשנים מסבירים כי לֹא־חָסָה עָלַיִךְ עַיִן משמעו שאף עין אנושית לא ריחמה עליך כדי לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה, כלומר, לא נעשתה עבורך אפילו פעולת טיפול אחת מתוך כל צרכיו הרבים של הרך הנולד, וכל שכן שלא נעשו כל צרכייך [רד"ק, מצודת דוד].
ישנה הבחנה דקה בין המילים חָסָה ולְחֻמְלָה [מלבי"ם]. בעוד ש"חסות" נובעת מתוך צורך אישי של האדם בדבר, כמו אב החס על בנו כדי להקים לו זרע, "חמלה" היא רחמים על הדבר מצד עצמו מתוך רצון בקיומו. הכתוב מדגיש שאף אחת מתכונות אלו לא עמדה לזכותך. ברובד הרוחני והמוסרי, המילה "עין" מתפרשת כעין השכל של האדם, אשר באופן אבסורדי אינה חסה על עצמה. בעוד שאדם עשוי לרחם על אחרים, שכלו לא תמיד מרחם על נשמתו שלו כדי לַעֲשׂוֹת ולתקן את מעשיו. לפיכך, תוכחת ה' באה אך ורק לְחֻמְלָה עָלָיִךְ, לטובתו הבלעדית של האדם ולא לטובת הבורא [אדרת אליהו].
הנטישה מגיעה לשיאה במילים וַתֻּשְׁלְכִי אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ. המילה "אל" משמשת כאן במשמעות של "על" [רד"ק], והמילה "נפשך" מתארת את הגוף הפיזי [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. התיאור המוחשי הוא של תינוק המושלך לשדה הפתוח בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ, כאשר גופו עדיין מלוכלך, מאוס ומתועב בדמי הלידה [מצודת דוד, רד"ק, מצודת ציון].
במישור הלאומי, ההשלכה אל הַשָּׂדֶה מסמלת את גלות עם ישראל לארץ מצרים, שם עבדו בפרך בשדות ולא זכו לרחמים מעינו של פרעה [מלבי"ם, רד"ק]. במישור האישי, השדה מסמל את העולם הזה, שהוא חומרי ומלא בפיתויים ובתענוגות גופניים אליהם האדם נמשך, כאשר יום הלידה מרמז לרגע שבו היצר הרע מתחיל להשתלט על האדם, מיד עם צאתו לאוויר העולם [אדרת אליהו].