לאחר תיאור ארוך של חסדי ה' כלפי האומה ובגידתה החמורה בו, עובר הנביא להכריז על העונש הכבד שיוטל עליה. הפשעים מתוארים כגלויים, בוטים ואכזריים, ודורשים תגובה שוות ערך.
המילים יַ֣עַן הִשָּׁפֵ֤ךְ נְחֻשְׁתֵּךְ֙ זכו לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נְחֻשְׁתֵּךְ֙ משמעותה 'תחתית' או בסיס, בדומה לשימוש בלשון חז"ל לתיאור תחתית של תנור, והיא משמשת כאן כינוי לערווה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל]. הדימוי הוא לסיר שתבשילו נשפך ותחתיתו נחשפת [ביאור שטיינזלץ], או לעצם טבעו של נוזל הנשפך והופך להיות גלוי לעין כול [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. משמעות הדבר היא שמעשיה הרעים של האומה נגלו לעיני כל העמים, ולכן גם העונש יהיה פומבי. רש"י מוסיף רובד פיזי ומפרש שהשפיכה מתארת זרימה הנובעת מתוך תאוות זנות עזה. מנגד, גישה אחרת קושרת את המילה נְחֻשְׁתֵּךְ֙ למילה 'נחש' או 'כישוף'. לפי פירוש זה, האומה שפכה וגילתה את הארס והזוהמה של הנחש שבתוכה, או שעסקה בכשפים [מלבי"ם, חומת אנך].
ההמשך, וַתִּגָּלֶ֣ה עֶרְוָתֵ֔ךְ, נתפס בקרב הפרשנים ככפל לשון שנועד לחזק ולהבהיר את רעיון החשיפה והביזיון. חשיפה זו נעשתה בְּתַזְנוּתַ֖יִךְ עַל־מְאַֽהֲבָ֑יִךְ וְעַל֙ כׇּל־גִּלּוּלֵ֣י תוֹעֲבוֹתַ֔יִךְ. המְאַֽהֲבָ֑יִךְ הם העמים שהאומה התחברה אליהם מתוך אהבה כדי לעבוד את אליליהם [רד"ק], והם מייצגים את האוהבים הקבועים לזנות [מלבי"ם]. לעומתם, הגִּלּוּלֵ֣י, שהם כינוי גנאי לאלילים המאוסים כגללי צואה [מצודת ציון], מייצגים הפקרות מוחלטת עם כל עובר ושב [מלבי"ם].
שיא ההאשמה מופיע במילים וְכִדְמֵ֣י בָנַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תְּ לָהֶֽם. מדובר בחטא הנורא של שחיטת הבנים ושריפתם כקורבן לאותה עבודה זרה [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. האות כף במילה וְכִדְמֵ֣י מצביעה על עקרון של מידה כנגד מידה, כלומר כשם שהאומה לא חמלה על דם בניה וזבחה אותם לאלילים, כך ה' לא יחמול על דמה ויעניש אותה באותה המידה [רד"ק, מצודת דוד]. יש שפירשו זאת כציון סיבה, כלומר בגלל עוון דם הבנים תבוא הרעה [רש"י, מנחת שי]. המלבי"ם קושר זאת חזרה לראשית הפסוק ומסביר כי כשם שהאומה שפכה את דם בניה בריבוי, כך נשפך ארס הנחש שלה בריבוי, ועל כך היא נענשת.