טרגדיית הבגידה מתעצמת לנוכח חטא השכחה. עם ישראל, השקוע עמוק בעבודה זרה ובמעשים פסולים, מוחק לחלוטין את הזיכרון של תחילת דרכו העלובה והפגיעה, ומתעלם מחסדי ה' שהצילו אותו משפל המדרגה.
הביטוי וְאֵת כָּל תּוֹעֲבֹתַיִךְ מתפרש על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "ועם כל תועבותיך". כלומר, יחד עם כל חטאי הזנות והעובדה שמסרת את כל מה שבידך לאחרים, הוספת חטא על פשע ולא זכרת את העבר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי התועבות עצמן הן אלו שהובילו לאותה שכחה מוחלטת, שכן בגלל החטאים העם שכח את ה' לגמרי ותלה את קיומו במקרה עיוור [מלבי"ם].
התוכחה המרכזית היא לֹא זָכַרְתְּ אֶת יְמֵי נְעוּרָיִךְ. "ימי הנעורים" מסמלים את התקופה שבה עם ישראל היה משועבד במצרים. העם שכח את החסדים הגדולים ואת הניסים שעשה עמו ה' כשהוציא אותו מעבודת הפרך [רש"י, מצודת דוד]. אילו העם היה זוכר את עברו, הוא היה ירא מעונשו של ה' ומהאפשרות שיחזיר אותו לאותה עבדות [מלבי"ם].
תיאור העבר הקשה מומחש במילים בִּהְיוֹתֵךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה, תקופה שבה האומה הייתה חסרת כל וללא לבוש, והייתה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ, מתגלגלת ורמוסה בטינופת דם הלידה [מצודת דוד]. הפרשנים מציינים כי המילה בְּדָמֵךְ מופיעה כאן בלשון יחיד, בניגוד להופעתה מוקדם יותר בפרק בלשון רבים (בדמיך). המשמעות בשני המקרים זהה, אלא שלשון הרבים מציינת את המקורות והמראות השונים של דם הלידה, ואילו לשון היחיד משמשת כשם כולל [רד"ק].
רובד עמוק נוסף נחשף מתוך ההבדל שבין הקריאה לכתיב של המילה זָכַרְתְּ. בעוד שהמילה נקראת בגוף שני ומופנית אל העם ששכח את עברו [מנחת שי, רד"ק], המילה הכתובה בפועל בספר התורה היא זכרתי בגוף ראשון. כתיב זה מבטא את קולו של ה' האומר: בימי נעורייך בחרתי שלא לזכור את החטאים שאת עתידה לחטוא בעתיד, וריחמתי עלייך למרות הכל [רד"ק].