בעקבות הבגידה הרוחנית והחטאים המתמשכים של העם, ה' מגיב בענישה אקטיבית ומשפילה. במקום להשפיע עליהם שפע וברכה, הוא מצמצם את כוחם ומוסר אותם לידי אויביהם המרים ביותר, באופן שחושף את שפל המדרגה המוסרי שאליו התדרדרו.
ה' מצהיר נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ, כלומר, הוא מכה את העם ושופט אותם כגמול על מעשיהם [רד"ק, מצודת דוד], מכה אחר מכה [מלבי"ם]. כתוצאה מכך, וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ. המילה וָאֶגְרַע משמעותה חיסרון והפחתה, והמילה חֻקֵּךְ מתייחסת לדבר קבוע וקצוב [מצודת ציון, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' צמצם ומנע מהעם את שפע המזון הקבוע שהעניק להם בעבר, כגון סולת, שמן ודבש [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. יש המקשרים רעב זה לתקופת שפוט השופטים [רש"י]. לעומת זאת, יש המפרשים את גירעון החוק כצמצום טריטוריאלי, שבו נלקחו מישראל ערים ונחלות בארץ ישראל [מלבי"ם].
לאחר שלילת השפע, העם נמסר לשליטת האויב: וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. המילה בְּנֶפֶשׁ בהקשר זה פירושה רצון [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם], והמילה בְּנוֹת מתפרשת ככפרי הפלשתים ועריהם [רד"ק]. ה' מסר את ישראל לרצונם החופשי של הפלשתים, שונאיהם ההיסטוריים, כדי שיעשו בהם ככל העולה על רוחם ויראו בהם את הנקמה שכה רצו לראות [רד"ק, מצודת דוד]. שעבוד זה מתקשר היסטורית לתקופת שמשון [רש"י], או לפשיטות הפלשתים על ערי השפלה והנגב בתקופות מאוחרות יותר [מלבי"ם].
העונש נחתם בעלבון צורב הממחיש את עומק ההשחתה: הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה. המילה הַנִּכְלָמוֹת מבטאת בושה, והמילה זִמָּה מתארת גנות ורשע [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי אפילו הפלשתים, שהיו עובדי עבודה זרה בעצמם, התביישו ונרתעו לנוכח ההפקרות הרוחנית של ישראל. התנהגות העם הייתה כה ירודה, עד שכביכול בנות הפלשתים נראו כנשים צנועות וטובות המתביישות כשהן רואות זנות מופלגת [מצודת דוד]. ישראל לא הסתפקו בחיקוי מעשי הגויים, אלא עלו עליהם בתועבותיהם [שטיינזלץ, מלבי"ם]. יתרה מכך, מודגש הפער הרוחני בין העמים, שכן אילו ה' היה שולח את נביאיו אל הפלשתים, הם היו נכנעים וחוזרים בתשובה, בניגוד לישראל שהתעקשו לדבוק בדרכם הרעה [רש"י].