נבואת התוכחה מפנה את מקומה להבטחה על שיקום וגאולה עתידית, אך גם בנחמה זו שזורה נימה של השפלה עבור ירושלים.
המילה וְשַׁבְתִּי מבטאת חזרה לארץ והשבה של המדרגה והמעמד הקודם שאבד, ואילו המילה שְׁבִיתְהֶן מתייחסת למצב השבי ולשבויים עצמם [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. מבחינה לשונית, לאורך הפסוק מילה זו נכתבת עם האות יו"ד, אך על פי המסורת היא נקראת באות וי"ו, כ"שבות" [מנחת שי, רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שסדר הגאולה המתואר בפסוק נועד להדגיש את פחיתותה של ירושלים. ה' ישיב את שבותן של סדום ושומרון תחילה, והן יהיו העיקר בתהליך השיקום, משום שחטאיהן נחשבים קלים יותר. שיקומה של ירושלים, וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ, יהיה טפל ונגרר אחר שיקומן של ערים אלו, ויתרחש רק לאחר שירושלים תגלה ותיענש כמותן [מלבי"ם, מצודת דוד].
ביחס להבטחה על אֶת שְׁבוּת סְדֹם, הכוונה היא שה' ירפא את אדמת סדום מנזקי הגופרית והמלח וישוב להושיב בה תושבים [רש"י]. העובדה שסדום נותרה חרבה ולא שבה לקדמותה משמשת כהוכחה לכך שנבואה זו טרם התגשמה, והיא עתידה להתקיים רק באחרית הימים ובימות המשיח [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה בְּתוֹכָהְנָה מתפרשת בפשטות כ"בתוכן", כלומר ירושלים תיבנה מחדש יחד עם שומרון וסדום [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המצביעים על כך שזוהי מילה מורכבת המשלבת לשון יחיד ("בתוכה") ולשון רבים ("בתוכן"). הרכבה זו נועדה לרמז על כך שירושלים קשורה לשומרון כאומה אחת בלשון יחיד, ויחד עם זאת היא נמנית גם עם סדום השכנה בלשון רבים [רד"ק].