יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק י״ח

כפיות הטובה של כנסת ישראל, המדומה לאישה בוגדנית, באה לידי ביטוי בכך שהיא לוקחת את המתנות היקרות שהעניק לה ה' ומשתמשת בהן לשם עבודה זרה.

על המילים וַתִּקְחִי אֶת־בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים מציגים הפרשנים שתי זוויות למשמעות הכיסוי. במישור המעשי של הנמשל, האישה לוקחת את בגדיה ומכסה בהם את הצלמים שעשתה לה [ביאור שטיינזלץ]. מודגש כי לאחר שכבר ניצלה את שאר בגדיה לעשיית במות, היא לוקחת כעת את בגד הרקמה שלה, שהוא הכתונת הפנימית המכסה את בשרה ממש, ועוטפת בו את הפסלים [מלבי"ם]. במישור המליצי של משל הזונה, היא מכסה בבגדיה המפוארים את מאהביה כדי לייפות אותם בעיניה ולמשוך את ליבם אליה [רד"ק, מצודת דוד].

לאחר מכן נאמר וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי. המילה וּקְטָרְתִּי מתייחסת למיני בשמים מעורבבים שנוהגים להניח על האש כדי להפיץ ריח ניחוח [מצודת ציון]. האישה לוקחת את השמן והקטורת שהעניק לה ה', אשר שייכים לו בזכות, ומגישה אותם כמנחה לפני הצלמים והמאהבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

בסוף הפסוק קיימת הבחנה בין הקרי והכתיב במילה נָתַתְּ. המילה נקראת "נָתַתְּ", כלומר את היא זו שהגשת את השמן והקטורת לפניהם. אולם המילה כתובה בספר כ־"נתתי" (אני נתתי). כתיב זה מקפל בתוכו אמירה נוקבת של ה': הכתוב רומז שכביכול ה' עצמו נתן את המנחות לפני הפסלים, משום שהשפע והטובה שהוא העניק לה הם אלו שגרמו לה למרוד בו, בדומה לבהמה שבועטת בבעליה דווקא משום שהאכיל אותה היטב [רד"ק].