תארו לעצמכם עיר שבה לכולם יש שפע של אוכל, כסף ובתים יפים, ואין בה שום מלחמות או פחד. מה הייתם מצפים שהאנשים בעיר הזאת יעשו עם כל הטוב שיש להם? בטח הייתם חושבים שהם ישמחו לחלוק ולעזור למי שאין לו. אבל בעיר סדום קרה בדיוק ההפך. המילים הִנֵּה־זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם מלמדות אותנו שהחטא המרכזי והגדול ביותר שלהם לא היה טעות קטנה, אלא משהו שהם עשו בכוונה. הם אפילו חוקקו חוקים שאוסרים לעזור לאנשים עניים, ושמרו את כל הרכוש רק לעצמם.
הסיבה שזה כל כך נורא היא בגלל המצב המצוין שהם חיו בו. היה להם גָּאוֹן, כלומר גאווה גדולה, שהגיעה מתוך כך שהיה להם שִׂבְעַת־לֶחֶם, שזה אומר המון אוכל ושובע. הם לא דאגו שאולי יחסר להם מזון. בנוסף, הייתה להם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט, רוגע מושלם ושקט מוחלט, בלי שום אויב מבחוץ שהפריע להם או איים עליהם.
מתוך כל השקט, העושר והביטחון הזה, במקום לפתוח את הלב, הם התנהגו באטימות. ולכן נאמר עליהם כי יַד־עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה, הם לא תמכו ולא נתנו צדקה לאנשים חלשים ורעבים. למרות שלא היה חסר להם כלום, הם בחרו להתגאות במה שיש להם ולא להושיט יד לעזרה למי שהיה זקוק לה יותר מכל.