יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק נ״ו

בימי שלטונה ושלוותה של ירושלים, המכונים בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ משום שתושביה התגאו בדברים רבים ושונים, עמד גורלה המר של סדום ברקע אך לא נלמד כראוי. ייתכן שהנביא קובע כי ירושלים התעלמה מן הלקח, ועל כן וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ, כלומר היא לא הזכירה את חורבן העיר כדי להזהיר את תושביה מתוצאות הגאווה. לחלופין, הדברים נאמרים כתמיהה רטורית המדגישה אירוניה מרה, שכן ירושלים דווקא הרבתה להזכיר את סדום כקללה וכאיום כלפי אחרים שיענשו כמותה. למרות שהעיר השתמשה באסון זה כדי להוכיח את הרבים, היא עצמה ביצעה מעשים מתועבים אף יותר ולבסוף ספגה עונש דומה.