יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק ט״ו

מתוך ביטחון עצמי מופרז, כנסת ישראל סברה שההצלחה שלה היא תכונה טבעית ולא מתנה מאת ה'. בשל כך, וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל־שְׁמֵךְ – היא ניצלה את המוניטין המפואר שלה כדי לבגוד, וכאישה מופקרת הוסיפה עבודת אלילים גלויה על אמונתה. הפעולה של וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵר ממחישה כיצד הבליטה את יופייה ועוררה יצרים במופקרות גלויה כמו כלי העולה על גדותיו, כאשר אימצה בשקיקה כל עבודה זרה שהביאו עמם נוכרים. היא הפקירה את עצמה לחלוטין כך שכל מי שחפץ בה – לוֹ־יֶהִי, ויש המפרשים שהתשוקה עצמה שהציתה נותרה שייכת לעובר האורח. מסורת נוספת קוראת מילים אלו כתוכחה על כך שלא ראוי ולא כשר לנהוג בדרך זו.