יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק ט״ז

כאשר העם משתמש בשפע שהעניק לו ה' לבניית מזבחות אליליים, הוא נמשל לאישה הבוגדת במיטיבה ומשתמשת במתנותיו כדי לזנות. בגידה זו באה לידי ביטוי כאשר וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי־לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת, כלומר העם הופך את רכושו למקומות פולחן גבוהים, המדמים מיטה המרופדת בטלאים צבעוניים שזונה מכינה למאהביה, וריבוי הגוונים מסמל את ריבוי האלילים. על מזבחות אלו נאמר וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם, מעשה שנעשה בפרהסיא ובמקומות גלויים, או לחלופין דווקא בצנעה. התנהגות זו מוגדרת כדבר של לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶה, ללמדנו שזוהי כפיות טובה חסרת תקדים שלא הייתה מעולם ולעולם לא תהיה כמותה. משמעות נוספת לכך היא שהעם משחית את מתנותיו הרוחניות, ובראשן התורה שניתנה בהר סיני, מתנות שאבדו באופן בלתי הפיך ולא יוענקו לו שוב.