קרה לכם פעם שקיבלתם מתנה כל כך מיוחדת, שפתאום התחלתם להרגיש ממש גאים בעצמכם ושכחתם לגמרי מי נתן לכם אותה? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. אחרי תקופה ארוכה של אהבה ודאגה מצד ה', מגיעה נקודה עצובה של כפיות טובה. ה' נתן לעם ישראל הצלחה גדולה ושם מפואר בין כל העמים, אבל במקום להודות לו, הם חטאו. על כך נאמר וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל־שְׁמֵךְ. היופי והשם מסמלים את ההצלחה הגדולה של עם ישראל. הם התחילו להרגיש ביטחון עצמי מוגזם וחשבו שההצלחה שייכת להם באופן טבעי, ושה' לעולם לא יעזוב אותם כי הם כל כך מוצלחים. מתוך הגאווה הזו הם התחילו לבגוד בה'. הם לא עזבו אותו לגמרי, אלא פשוט התחילו להוסיף עבודת אלילים ולהתנהג כמו העמים שסביבם.
ההתנהגות הזו הייתה כל כך בולטת עד שנאמר וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵר. דמיינו כוס שמלאה עד הסוף והמים פשוט נשפכים ממנה החוצה. כך הבגידה שלהם הייתה גלויה לעין כל. הם לא הסתפקו רק באלילים שהיו באזור, אלא חיפשו עוד ועוד. המילים לוֹ־יֶהִי מתארות איך בכל פעם שעבר בארץ אדם זר עם עבודה זרה חדשה, עם ישראל מיהר בשקיקה לאמץ גם אותה, והיה מוכן להשתייך לכל אליל שרק עבר בדרך.