יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק ז׳

ה' הצמיח את עם ישראל במצרים באורח פלא, וכשם שצמחי בר מתפשטים מעצמם כך רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַֽתִּגְדְּלִי, כאשר האומה התרבתה למספרים עצומים והתעצמה מתוך קושי השעבוד. עם התפתחותה הגיעה האומה לפרקה וזמן גאולתה בשל, מצב המתואר במילים וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, כנערה המוכנה להתקשט בתכשיטיה לקראת נישואיה, רמז לשלמות יופייה, לרכוש שתיקח ממצרים או לחוקי התורה שתקבל. סימני הבגרות המעידים על מוכנותה, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, מסמלים את ההתפתחות הפיזית ולצידה את הופעת מנהיגיה, התורה המעניקה חיים ויחידי הסגולה ששמרו על דרכם. אולם למרות פריחה חיצונית זו, המצב הפנימי היה וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה, שכן העם היה שרוי בגילוי מוחלט ובעירום רוחני, חסר מצוות וזכויות, וממתין לחסד ה' שיכסה אותו ויכניסו בברית.