יצא לכם פעם לראות שדה ריק שפתאום, בלי שאף אחד השקה או טיפל בו, מתמלא בהמון צמחים ירוקים וחזקים? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל כשהם היו במצרים. ה' מתאר איך מתוך הקושי של העבדות, העם שלנו צמח וגדל בצורה פלאית.
כשהנביא אומר רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַֽתִּגְדְּלִי, הוא מתכוון שבני ישראל התרבו והפכו לעם ענק וחזק, ממש כמו צמחי בר שגדלים ומתפשטים מעצמם. עם הזמן, העם הגיע לגיל בגרות והיה מוכן לגאולה. המילים וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים מתארות את הרגע הזה כמו נערה שגדלה והגיעה לזמן שבו היא מתקשטת בתכשיטים הכי יפים שלה. גם המילים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ מתארות סימנים טבעיים של גדילה והתבגרות, שמראים שהעם כבר מוכן ושלם מבחינה פיזית.
אבל למרות כל הגדילה והיופי הזה, היה חסר להם משהו חשוב מאוד. הנביא אומר וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. בדרך כלל משמעות המילים האלו היא אדם שאין לו בגדים, אבל כאן הכוונה היא לחוסר רוחני. בני ישראל אמנם היו עם גדול, אבל היו חסרות להם מצוות ומעשים טובים שישמרו עליהם, ממש כמו שבגד שומר על הגוף. הם היו צריכים לחכות לחסד של ה' שיציל אותם, יעטוף אותם באהבה ויבחר בהם להיות העם שלו.