ברגע פומבי רב רושם, מעמדו של יוסף מתהפך מן הקצה אל הקצה. מאסיר נשכח הוא מוצג לעיני העם כולו כשליט הבלעדי של האימפריה המצרית, באמצעות סמלי שלטון חזותיים וקוליים.
בעניין הרכבתו בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, נחלקו המפרשים האם המילה "משנה" מתייחסת למרכבה עצמה או לרוכב. קבוצת פרשנים אחת סבורה כי מדובר במרכבתו השנייה של המלך עצמו, מעין מרכבת גיבוי או מרכבה הנוסעת בסמוך למרכבת המלך המרכזית [רש"י, גור אריה, ברטנורא, ביאור שטיינזלץ, הטור הארוך, מזרחי]. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים כי המילה "משנה" מתארת את תוארו של יוסף, המשנה למלך. לפיכך, זוהי המרכבה המיוחדת השמורה לאדם השני בחשיבותו בממלכה, או מרכבת מלך שיוחדה במיוחד עבור המשנה [רמב"ן, רד"ק, רשב"ם, רלב"ג, שד"ל]. באשר לטיבה של המרכבה, יש המפרשים כי מדובר בסוס או בפרדה המלכותית שעליה רכב יוסף [רשב"ם, ביאור יש"ר], בעוד אחרים מתארים עגלת שרד מפוארת הרתומה למספר סוסים [אבן עזרא, רד"ק, הדר זקנים]. על דרך הסוד, יש הרואים במרכבה זו רמז למעמדו הרוחני של שר מצרים, שהוא שני למרכבה העליונה של ה' [רקנאטי].
הקריאה הפומבית אַבְרֵךְ, שהושמעה לפניו, זכתה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמקור המילה הוא בשורש ב.ר.כ, והיא מהווה פקודת ציווי להמון (כמו "הברך", כאשר האות אל"ף מחליפה את האות ה"א). משמעותה היא הוראה לכל העם לכרוע ברך ולהשתחוות לפני יוסף כאות כניעה מוחלטת לשלטונו [אבן עזרא, ספורנו, רד"ק, רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, שד"ל, הטור הארוך, מחוקקי יהודה]. גישה שניה רואה במילה תואר כבוד המורכב משתי מילים, "אב" ו"רך", שפירושו אב ויועץ למלך, שכן המילה "רך" מסמלת מלך או שלטון בשפות קדומות [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי, תורה תמימה, בכור שור]. פרשנות מדרשית מפורסמת דורשת את המילה כמעידה על תכונותיו הייחודיות של יוסף: "אב" בחכמה, אך "רך" וצעיר בשנים [רש"י, רבנו בחיי, פרדס יוסף]. דעות נוספות מציעות כי מדובר במילה מצרית שמשמעותה הרכנת ראש [שד"ל], או בהכרזה על יוסף כאיש המביא ברכה פנימה אל תוך הארץ [הכתב והקבלה].
השלב החותם את ההכתרה הוא וְנָתוֹן אֹתוֹ. מבחינה לשונית, המילה מופיעה בצורת מקור אך משמשת כפועל בעבר [רד"ק, ביאור יש"ר]. מילים אלו מבטאות את ההכרזה הרשמית והפומבית על קבלת מרותו של יוסף על פני כל הממלכה [ספורנו, אור החיים, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. הפעולות החיצוניות של ההרכבה במרכבה וקריאת הכרוז לא היו רק סמלי כבוד, אלא כלים מעשיים שנועדו לפרסם את דבר המלכות, להחדיר בלב העם את ההכרה בסמכותו החדשה של מי שהיה עד לא מזמן עבד אסור, ולהפוך את שלטונו לעובדה מוגמרת ומקובלת על הבריות [הכתב והקבלה].