הכרזתו של מלך מצרים מהווה את נקודת השיא במינויו של יוסף, ובה מוגדרת חלוקת הסמכויות המדויקת בינו לבין המלך. המשפט מבסס את מעמדו של יוסף כשליט העליון בפועל, תוך שמירה על מעמדו החוקתי של המונרך.
כאשר המלך מצהיר אֲנִי פַרְעֹה, הפרשנים מזהים בדבריו שתי כוונות עיקריות המשלימות זו את זו. הגישה המרכזית הראשונה מפרשת זאת כהפגנת סמכות: מתוקף היותי המלך, יש בידי את הכוח והיכולת הבלעדית לגזור גזרה מוחלטת שכזו [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הגישה השנייה רואה בהצהרה זו שרטוט של גבולות הכוח. השם "פרעה" אינו שם פרטי אלא תואר מלכותי המייצג את מוסד המלוכה [אור החיים, הטור הארוך]. המלך מבהיר ליוסף כי הוא שומר לעצמו את התואר, את כס המלכות ואת הסמכות לחוקק חוקים, אך מעביר ליוסף את כל סמכויות הניהול וההנהגה [אבן עזרא, רשב"ם, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. יש המציינים כי חלוקה זו נבעה גם מאילוץ פוליטי: נימוסי מצרים לא אפשרו לעבד למלוך, ולכן המלך שמר על התואר "פרעה" כדי למנוע התנגדות מצד העם, בעוד שהממשלה בפועל נמסרה ליוסף [בעלי ברית אברם]. פירוש ייחודי נוסף דורש את השם "פרעה" מלשון פירעון, כרמז לכך שהמלך פורע ליוסף טובה שלמה על שפתר את חלומו [אדרת אליהו].
המילה וּבִלְעָדֶיךָ אינה מתפרשת כ"חוץ ממך", אלא כ"שלא ברשותך" או "שלא במצוותך". כלומר, לכל שאר האנשים והשרים בממלכה יש כוח לפעול, אך כל פעולתם מותנית לחלוטין באישורו של יוסף [מזרחי, גור אריה, דברי דוד, בכור שור].
באשר להוראה לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ, מציגים המקורות שני אפיקי פרשנות. הגישה האחת מבינה זאת כמטאפורה ציורית. מכיוון שרוב פעולותיו של האדם נעשות בידיו וברגליו, הכוונה היא שלא תעשה שום פעולה שלטונית או מנהלית ללא ידיעתו של יוסף. "הרמת יד" מסמלת עשיית שררה וחתימה על צווים, ו"הרמת רגל" מסמלת הליכה למלחמה. סמכות זו חלה לא רק על השרים הבכירים, אלא על כל פקיד ופקיד במדינה [רשב"ם, שד"ל, העמק דבר, רלב"ג]. לעומת זאת, גישה שנייה, הנשענת על תרגום אונקלוס, מפרשת את הדברים באופן מעשי. במצרים העתיקה, נשיאת נשק ורכיבה על סוסים היו סמלי סטטוס מובהקים. לפיכך, "הרמת יד" משמעה אחיזת חרב, ו"הרמת רגל" משמעה רכיבה על סוס מלכותי. המלך גוזר שאפילו סממני השררה הללו לא ייעשו ללא אישורו המפורש של יוסף [רש"י, רבנו בחיי, נתינה לגר, צאינה וראינה].
הצורך בהצהרה כה תקיפה מצד פרעה מוסבר על רקע ההתנגדות שעורר המינוי. כאשר הכריז פרעה על כוונתו, התקוממו חרטומיו ויועציו ושאלו כיצד ייתכן שעבד שלקחו רבו בעשרים כסף ימשול עליהם. פרעה השיב להם שהוא רואה ביוסף גינוני מלכות וחכמה יוצאת דופן. כדי להוכיח את ראויותו של יוסף לשלוט אל מול המקטרגים, בא המלאך גבריאל ולימד אותו את כל שבעים הלשונות, ובכך הוכחה עליונותו שהצדיקה את העברת השלטון המוחלטת לידיו [תורה תמימה, חומש קה"ת].