שנות השפע במצרים התאפיינו בפוריות חקלאית חסרת תקדים, שדרשה היערכות מיוחדת לקראת שנות הרעב הממשמשות ובאות. הכתוב מתאר את תנובת האדמה ואת אופן איסוף התבואה, אולם הפרשנים נחלקו בשאלה מי הוא הנושא הפועל במשפט. גישה אחת גורסת כי המילים וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ מתייחסות לאדמה עצמה, אשר הוציאה יבול עצום וזכתה לברכה מיוחדת [רשב"ם, רבנו בחיי, לבוש האורה]. מנגד, יש המפרשים כי "הארץ" מכוונת לאנשי הארץ, כלומר לתושבי מצרים. לפי גישה זו, הפעולה המתוארת אינה צמיחת היבול אלא איסופו, והתושבים הם אלו שעשו ובנו אוצרות לאחסון החיטה [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. אף שתרגום אונקלוס מפרש את המילה כפעולת אסיפה וכינוס, הפרשנים מדגישים כי המשמעות המקורית של עשייה אינה נעקרת ממקומה, שכן פעולת האסיפה והכנסת התבואה למאגרים נחשבת לעשייה בפני עצמה [רש"י, דברי דוד, ברכת אשר על התורה].
המוקד המרכזי של הפסוק טמון במילה לִקְמָצִים, אשר זכתה לשלושה כיווני פרשנות עיקריים: חקלאי, התנהגותי ולשוני. במישור החקלאי, המילה מתארת את השפע הבלתי נתפס של התבואה. יש המסבירים כי קנה אחד בלבד הצמיח קומץ שלם של שיבולים [רשב"ם, ביאור יש"ר], או שכל גרגר בודד הוציא קמצים רבים של חיטה [רד"ק]. אחרים מפרשים שכל שיבולת בודדת הייתה כה מלאה וגדולה, עד שהגרעינים שלה מילאו כף יד שלמה [ספורנו, העמק דבר, רש"ר הירש]. עם זאת, יש מי שמסייג וטוען כי תיאורים אלו אינם כפשוטם, אלא מליצה וגוזמה שנועדו להמחיש את ההפלגה הגדולה ביבול [שד"ל, רלב"ג, בכור שור].
במישור ההתנהגותי, המילה מתארת את שיטת איסוף התבואה ואגירתה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתושבים היו אוצרים את התבואה "קומץ על קומץ, יד על יד", כלומר אספו את היבול בהדרגה, ערימה אחר ערימה, לאורך כל שבע השנים. פירוש נוסף גורס כי המילה נובעת מלשון צמצום וקימוץ; למרות השפע העצום, המצרים לא בזבזו את המותרות, אלא אספו בקפדנות כל כמות קטנה שבאה לידם כדי לשומרה לימי הרעב [הטור הארוך, יריעות שלמה]. קפדנות זו באה לידי ביטוי גם בגביית המס, שכן פקידי המלך היו נוטלים חמישית אפילו מקומץ קטן של תבואה שנותר בגורן [הדר זקנים, דעת זקנים]. בנוסף, יש המבחינים בין האסיפה של המון העם, שאספו קמצים בודדים, לבין האסיפה ההמונית והעצומה שניהל יוסף [משכיל לדוד, אלשיך].
במישור הלשוני והאדריכלי, הפרשנים נשענים על תרגום אונקלוס המבאר את המילה מלשון אוצרות ומחסנים. על פי הסבר זה, האות קו"ף במילה לִקְמָצִים מתחלפת באות גימ"ל, בדומה למילה "גומץ" שמשמעותה בור או שוחה. לפיכך, הפסוק אינו מדבר על כפות ידיים של תבואה, אלא מתאר את החפירות העמוקות והבורות הגדולים שנחפרו באדמה במיוחד כדי לאגור בתוכם את כמויות התבואה העצומות [רמב"ן, רבנו בחיי, מיני תרגומא, נתינה לגר].