קריאת שמו של הבכור מנשה מהווה הצהרת תודה של יוסף על השינוי הדרמטי בחייו, אך בד בבד מעוררת שאלה פסיכולוגית ומוסרית עמוקה: כיצד יכול בן אוהב וצדיק להודות לה' על כך ששכח את משפחתו ואת מולדתו? הפרשנים מציעים מגוון רבדים להבנת הפסוק, החל מניתוח לשוני ועד להתמודדות נפשית ותיאולוגית עם שאלת ההשגחה והגלות.
הפועל נַשַּׁנִי מוסכם על רוב הפרשנים במשמעות של "השכיחני". עם זאת, קיימת מחלוקת דקדוקית לגבי שורש המילה. גישה אחת גורסת כי השורש הוא נ.ש.ש, בדומה למילה "חנני" [רשב"ם, ר' יהודה חיוג']. לעומתה, הגישה המרכזית רואה בה פועל מהשורש נ.ש.ה, כאשר תנועת הפתח באה במקום חיריק, על משקל "ציווני" [אבן עזרא בשם ר' משה הכהן, רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר]. בהקשר זה, מצוין כי בלשון חז"ל מונח הארמית "בי נשא" (בית השכחה) מתייחס לבית אביה של אישה שנישאת, שכן היא עוזבת אותו לטובת בניית משפחתה החדשה [רבנו בחיי].
באמרו אֶת כָּל עֲמָלִי, יוסף מודה לה' על כך שרוב העושר והכבוד שזכה להם השכיחו ממנו את שנות העבדות, הסבל והעבודה הקשה [רד"ק, שטיינזלץ, ברכת אשר]. יש המוסיפים כי ההשכחה התבטאה בכך שזכה להקים משפחה ולהוליד ילדים [שפתי כהן], וכי גם בזמן עבדותו, יוסף קיבל את ייסוריו בשמחה ולא ראה בהם טורח או משא [הכתב והקבלה].
הקושי המרכזי מתמקד במילים וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. הפרשנים מסכימים כי יוסף לא שכח את אביו באופן מילולי, שהרי עצם נשיאת שמם על שפתיו מוכיחה שהם חיים במחשבתו. לאור זאת, מתפצלים המפרשים למספר כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הראשונה מתמקדת בריפוי רגשי. ההשכחה אינה מחיקת הזיכרון, אלא העלמת הכאב. ה' הביא את יוסף למצב שבו הוא אינו מרגיש עוד את הצער על הרעה שעשו לו אחיו בבית אביו, שכן צרות העבר מתגמדות לחלוטין נוכח הצלחתו וגדולתו הנוכחית [שד"ל, רלב"ג, ברכת אשר, ספורנו].
הגישה השנייה רואה בשכחה זו צורך פרקטי ורוחני עמוק. יוסף נדרש להתנתק רגשית כדי שלא ירדוף במחשבותיו אחר בית אביו ויזניח את תפקידיו העצומים במצרים [העמק דבר]. יותר מכך, ההתנתקות הייתה הכרחית לקיום התוכנית האלוהית. יוסף הבין שחלומותיו הם נבואה שעליה להתגשם, ושירידתו למצרים נועדה להכין את הקרקע לגלות. אילו היה שולח הודעה לאביו שהוא חי ומושל במצרים, יעקב היה פועל מיד להשיבו, והתוכנית האלוהית הייתה משתבשת. לכן, יוסף מודה לה' שנתן לו את תעצומות הנפש להסיח את דעתו מגעגועיו, "לשכוח" את חובת כיבוד האב שלו, ולהתאפק מליצור קשר עם משפחתו עד לבוא העת הנכונה שבה תתגלגל עלילת ההשגחה [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, אלשיך].
גישה שלישית וייחודית מציעה קריאה שונה לחלוטין של המילה נַשַּׁנִי, לא מלשון שכחה אלא מלשון נושה, כלומר בעל חוב. לפי פירוש זה, יוסף מכריז כי אלוהים הפך את כל סבלו ואת משפחתו ל"נושים" שלו. מה שנראה תחילה כאסון והתעללות מצד אחיו, התברר בדיעבד ככלי השרת להצלחתו העצומה, ולכן הוא למעשה חב להם את חייו ואת מעמדו הרם [רש"ר הירש].
במבט רחב על חייו של יהודי בגלות, קריאת השם מנשה אינה מבטאת רצון להתבולל ולשכוח, אלא להפך. החיים בסביבה זרה דורשים מהאדם קודם כל לשמור על זהותו פן ייטמע. דווקא מתוך החשש לשכוח את שורשיו במצרים, יוסף קורא לבנו בשם שמזכיר לו תמיד את סכנת השכחה, כדי להבטיח שיישאר נאמן למורשת בית אביו, ורק מתוך בסיס איתן זה יוכל לפנות החוצה ולהשפיע על הסביבה [ביאורי חסידות].