שר המשקים עומד לפני פרעה ומציג בפניו את הפותר המופלא מבית הסוהר. דבריו משלבים עדות על יכולת פתרון נדירה ומדויקת, יחד עם תיאור מעמדו החברתי של הפותר.
הפרשנים נחלקו מהותית בכוונת שר המשקים כשהשתמש בכינויים נַעַר עִבְרִי עֶבֶד. הגישה המרכזית [רש"י, חזקוני, צאינה וראינה] רואה בכך ניסיון המעטה וזלזול. שר המשקים חשש שיוסף יעלה לגדולה וינקום בו על ששכח אותו בבית הסוהר, או שפרעה יכעס עליו שהסתיר קיומו של חכם כזה עד כה [חזקוני]. לכן הוסיף כינויי גנאי המעידים כי טובתם של רשעים אינה שלמה. הוא כינה אותו נַעַר במשמעות של שוטה שאינו ראוי לגדולה [רש"י, משכיל לדוד]; עִבְרִי שאינו מכיר את השפה המצרית על בוריה, או ששונא לדבר בה [רש"י, משכיל לדוד, ברכת אשר]; ועֶבֶד, שכן חוקי מצרים אוסרים על עבד למלוך או ללבוש בגדי שרים [רש"י].
מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי המילה נַעַר אינה כינוי גנאי כלל, אלא מציינת רווק, או אדם שתפקידו לשרת [רד"ק, קונטרס חיבה יתירה, ברכת אשר]. את אזכור היותו עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים מסבירים כפרט טכני שנועד להדריך את פרעה למי לפנות כדי להוציאו [רד"ק]. אגב אזכור היותו עִבְרִי, יש המציינים לשבח את יוסף שלא התבייש במוצאו והודה בארצו, ובזכות כך זכה להיקבר בארץ ישראל, בניגוד למשה רבנו ששתק כשקראו לו איש מצרי [ברכת אשר, קונטרס חיבה יתירה].
מול גישת הזלזול, ניצבת גישה הפוכה לחלוטין [העמק דבר, מלבי"ם, תולדות יצחק]. לפי גישה זו, שר המשקים התכוון דווקא להעצים את הפלא ולהוכיח שחכמת יוסף היא נבואה אלוהית ולא חכמה אנושית או כישוף. הוא מדגיש שיוסף הוא נַעַר חסר ניסיון חיים של זקנים, עִבְרִי שאינו בקיא בכישוף המצרי או בנימוסי המקום, ועֶבֶד שמעולם לא היה לו פנאי ללמוד בבתי חכמים. העובדה שאדם כזה הצליח לפתור חלומות במדויק, מוכיחה שכוחו מאת ה' ואין גבול ליכולתו.
בחלקו השני של הפסוק, מתאר שר המשקים את אופן הפתרון: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שהפתרון תאם באופן מדויק ומושלם לפרטי החלום, ולא היה בגדר ניחוש מקרי [רשב"ם, העמק דבר, מזרחי, ביאור יש"ר]. המילה אִישׁ נדרשת כאילו נכתבה עם אות למד – "לאיש" [רד"ק]. כלומר, יוסף הבין מיד שמדובר בשני חלומות שונים לחלוטין עם תוצאות הפוכות, והתאים לכל אדם פתרון ייחודי משלו, זה לחיים וזה למוות [רמב"ן, רד"ק, ביאור יש"ר]. בניגוד לפותרי חלומות אחרים שנהגו לחקור תחילה את מזגו ואופיו של החולם כדי להתאים לו פתרון, יוסף ניגש היישר אל החלום ופתר אותו כפי שהוא, מתוך הבנה שהאדם נמשך אחר חלומו [מלבי"ם].
גישה נוספת, הנשענת על מסורת חז"ל, מסבירה כי כל אחד מהשרים חלם גם את חלומו שלו וגם את פתרון חלומו של חברו, ויוסף בחכמתו ידע לפתור לכל אחד בדיוק את הפתרון שראה על חברו בחלום [הכתב והקבלה]. לבסוף, המילים מעידות לא רק על שלב הפתרון אלא גם על התוצאה הסופית – כפי שיוסף פתר, כך בדיוק התרחש במציאות והאמת יצאה לאור [רמב"ן, רשב"ם].