המעבר החד משנות השפע לשנות הבצורת מהווה נקודת מפנה דרמטית. הרעב אינו מתפתח בהדרגה, אלא מכה בעוצמה מיד עם תום שנות השגשוג. משבר אזורי זה מאמת את נבואתו של יוסף, ומכין את הקרקע לירידת בני יעקב למצרים ולמפגש הגורלי עמו.
המילה וַתְּחִלֶּינָה זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית רואה בה לשון התחלה, כלומר שנות הרעב החלו. בתוך גישה זו קיימת מחלוקת דקדוקית האם הפועל הוא מבניין הפעיל [שד"ל, מחוקקי יהודה] או מבניין קל [אבן עזרא]. מנגד, פרשנים אחרים קושרים את המילה לשורש ח.ל.ה, ומסבירים כי הבריות חלו ונחלשו בעקבות הרעב [דעת זקנים, חזקוני]. פירוש נוסף גורס כי החולי דבק בתבואה עצמה, שהרקיבה באופן פתאומי [שפתי כהן, בעלי ברית אברם].
הכתוב מדגיש כי הרעב בא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף. התממשות הרעב היא זו שהוכיחה את אמיתות פתרונו ואת חכמתו. בשנות השפע ניתן היה לטעון כי מדובר בצירוף מקרים אקלימי, אך הופעתו המיידית והחריפה של הרעב, בדיוק כפי שחזה, אימתה את דבריו לחלוטין [אור החיים, צרור המור, ביאור יש"ר, אברבנאל].
הביטוי בְּכָל הָאֲרָצוֹת אינו מתייחס לכל העולם כולו, שכן במצב כזה האנושות הייתה נכחדת. הכוונה היא למדינות המקיפות את מצרים וסמוכות לה, כגון ארץ כנען, פיניקיה וערב [רמב"ן, הטור הארוך, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. מדובר בבצורת שנבעה משינויי אקלים אזוריים, שהשפיעו הן על ארצות התלויות בגשם והן על מצרים התלויה במי הנילוס [ביאור שטיינזלץ]. התפשטות הרעב לכל המרחב לא הייתה מקרית, אלא נועדה לאלץ את בני יעקב לרדת דווקא למצרים ולא לחפש תבואה במקומות אחרים, וכן כדי שכל האומות יביאו את כספן למצרים, וכך יתעשרו בני ישראל בבוא העת כשיצאו משם ברכוש גדול [שפתי כהן].
בסוף הפסוק ניצבת תמונה מורכבת: מחד גיסא רעב כבד מכה באזור, ומאידך גיסא וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת מציאות זו. גישה אחת מסבירה כי הלחם מתייחס אך ורק לתבואה שאגרה המדינה באוצרות המלך שהכין יוסף בערים השונות [רשב"ם, חזקוני, ברכת אשר, קונטרס חיבה יתירה], שכן ללא חכמתו, המצרים היו צורכים את כל עודפי המזון בשנות השפע [רלב"ג]. גישה שנייה טוענת כי המצרים עצמם אגרו מראש מזון לשנה הראשונה [רבנו בחיי, אברבנאל], ויש מי שסבור שגם תושבי הארצות הסמוכות למצרים אגרו מזון לעצמם [רד"ק]. לעומת זאת, גישה שלישית מציגה מציאות נסית: למצרים אכן היה לחם ותבואה פרטית בבתיהם, אך המזון הרקיב באופן פתאומי, או שאכלו ולא שבעו, וכך הורגש הרעב במלוא עוזו חרף הימצאותו הפיזית של האוכל [אור החיים, שפתי כהן, בעלי ברית אברם].