שנות השפע במצרים הביאו עמן ברכה חקלאית חסרת תקדים, עד שמערכות הניהול והמעקב הממשלתיות קרסו תחת כובד התבואה ונאלצו לשנות את שיטות הפעולה שלהן.
הדימוי כְּחוֹל הַיָּם נתפס בקרב רוב הפרשנים כביטוי של הפלגה והגזמה, שנועד להמחיש את הכמות העצומה והבלתי נתפסת של התבואה [רד"ק, שד"ל, רלב"ג, ביאור יש"ר]. אולם, יש שמוצאים בדימוי זה רובד נוסף הנוגע לאיכות התבואה ולא רק לכמותה: כשם שהחול חזק ועומד בפני גלי הים מבלי להישטף, כך התבואה שאגר יוסף ניחנה בעמידות פלאית, טבעית או ניסית, שמנעה ממנה להירקב ולהתקלקל משינויי האקלים במשך שנות האחסון הארוכות [העמק דבר].
המאמץ המנהלתי לתעד את האוצרות הופסק בשלב מסוים, כפי שעולה מהמילים עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר. מבחינה תחבירית, הפרשנים מסבירים כי זהו "מקרא קצר", וכוונת הכתוב היא שהסופר הממונה על המלאי הוא שחדל ממלאכתו, ולא יוסף עצמו [רש"י]. ייתכן שיוסף כלל לא עסק בספירה מתוך מודעות לכך שהברכה אינה שורה על דבר המדוד והמנוי [משכיל לדוד]. בתחילה, פקידי המלך ניסו לנהל רישום מדויק של התבואה הנכנסת כדי למנוע מעילות, אך ככל שהכמות תפחה, הם התייאשו מהרישום [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הם נאלצו לוותר על מדידת הנפח המדויק של כל תבואה והסתפקו בספירת מחסני האגירה בלבד [רבנו בחיי], או שגבו את מס החומש מבלי לחשב את הערך הכולל של היבול המצטבר בשל הטרח הרב [אור החיים]. יש המציינים כי ויתור זה על הספירה המדויקת התאפשר גם בזכות האמון המוחלט שרחשו ליוסף [מלבי"ם].
התורה מנמקת את הפסקת הרישום במילים כִּי אֵין מִסְפָּר. קביעה זו מעוררת קושי פילוסופי ומתמטי, שהרי תמיד ניתן להמשיך ולמנות עד אין סוף. הפרשנים מסבירים כי אין הכוונה להיעדר יכולת ספירה מוחלטת, אלא לתיאור כמות עצומה כל כך עד שהיא חורגת מגבולות התפיסה האנושית. כאשר המספרים הופכים לאדירים, הם מאבדים את משמעותם המוחשית, אינם ניתנים עוד לציור בשכל האנושי, והתוספת החדשה כבר אינה משנה את התפיסה הכללית של הכמות [ספורנו, רש"ר הירש, ברכת אשר על התורה].
הכפילות בפסוק נועדה למנוע אי-הבנה: אילו נכתב רק שהסופר חדל לספור, ניתן היה לחשוב שהדבר נבע מעצלות או מחוסר רצון לטרוח. לכן הודגש שאין מספר – המשימה הפכה לבלתי אפשרית וחסרת תוחלת מבחינה מעשית [גור אריה, דברי דוד]. מבחינה לשונית, המילה "כי" מופיעה בפסוק פעמיים במשמעויות שונות כדי להשלים רעיון זה: הראשונה משמשת במובן של 'אשר' (עד אשר חדל לספור), ואילו השנייה משמשת במובן של סיבה – מפני שאין מספר [רש"י, מזרחי, גור אריה].