חלומות הלילה של מלך מצרים מקבלים משנה תוקף עם עלות השחר. העובדה שהחלום נשאר חרוט בזיכרונו בַבֹּקֶר העידה על כך שמדובר בחלום אמיתי שעתיד להתגשם בקרוב, שכן מסורת הייתה בידם שחלומות הבוקר צודקים ומתקיימים [כלי יקר, מלבי"ם].
תחושה זו גרמה לזעזוע עמוק בנפשו, כפי שמתבטא במילים וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ. מילה זו מתארת מצב של חוסר מנוחה, בלבול ומבוכה [רשב"ם, ביאור יש"ר]. חלק מהפרשנים מדמים את סערת הנפש הזו לפעמון המכה ומקשקש בתוך הגוף מצד לצד, או לגוף המוכה ונכתש שוב ושוב כעל סדן [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, בכור שור]. מעניין להשוות זעזוע זה לנבוכדנצר מלך בבל, שאצלו נכתב "ותתפעם רוחו" (בבניין התפעל). הפרשנים מסבירים כי אצל נבוכדנצר היו "שתי פעימות", שכן הוא שכח גם את החלום וגם את פתרונו (או שעשה עצמו כשוכח כדי לבחון את חכמיו), בעוד שפרעה זכר את החלום ושכח רק את הפתרון. הסיבה להבדל היא שחלומו של נבוכדנצר עסק בעתיד הרחוק, ולכן נדרש מופת של גילוי החלום עצמו כדי שיאמין לפתרון, ואילו חלומו של פרעה עמד להתגשם מיד, ודי היה בפתרון נכון כדי לאמת את הדברים ולהעלות את יוסף לגדולה [רש"י, טור, חזקוני, הכתב והקבלה, פענח רזא].
בצר לו, קורא פרעה למומחי הממלכה. המילה חַרְטֻמֵּי זוכה לשני כיווני פירוש מרכזיים: הגישה האחת רואה בהם מכשפים ובעלי אוב, ומפרקת את המילה ל"נחרים בטימי" – אנשים שהיו מניחים עצמות מתים ("טימי" בארמית) בנחיריהם או מחממים אותן כדי לדובב את המתים ולדעת עתידות [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הגישה השנייה קושרת את המילה לשורש ח.ר.ט, ומזהה אותם כמומחים לכתב החרטומים (ההירוגליפים) – חכמים שידעו לקרוא ולפענח סמלים וציורים חרוטים שהיו נפוצים במצרים העתיקה, והיו מיומנים בפתרון חידות וסמלים [שד"ל, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. בתקופה זו של יוסף, החרטומים נחשבו לגדולים ולחשובים יותר משאר החכמים, ולכן הוקדמו להם בפסוק [קונטרס חיבה יתירה].
המוקד המרכזי של הפסוק, המעיד על כישלון החכמים, טמון בפער הדקדוקי שבין המילים חֲלֹמוֹ (בלשון יחיד) לבין אוֹתָם (בלשון רבים). רוב הפרשנים מסכימים כי פרעה הבין בחושיו שמדובר בחלום אחד בעל מסר אחיד, ולכן סיפר אותו כחלום אחד. אולם החרטומים טעו וחשבו שמדובר בשני חלומות נפרדים, ולכן ניסו לפתור אוֹתָם כשני אירועים שונים, ומיאנו לקשר בין החרישה וההשקיה (הפרות והיאור) לבין התבואה (השיבולים) [ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם, צאינה וראינה].
הפסוק אינו אומר שהחרטומים שתקו ולא הציעו פתרונות כלל, אלא מסיים במילים וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. החרטומים אכן הציעו פתרונות, כגון "שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר" (על בסיס המילה פרות, מלשון פריה ורביה), או "שבע מדינות אתה כובש ושבע מורדות בך" [רש"י, כלי יקר, ברטנורא]. אולם פתרונות אלו לא התקבלו על דעתו של פרעה, וקולם לא נכנס באוזניו.
הפרשנים מציעים מספר סיבות לדחיית הפתרונות הללו: ראשית, חלומות של מלכים אינם עוסקים בענייני משפחה פרטיים, אלא בנושאים בעלי השלכה לאומית על כלל הממלכה, ופתרונות החרטומים היו כשל הדיוטות ולא תאמו את מעמדו של המלך [אור החיים, שפתי חכמים, מלבי"ם, חב"ד]. שנית, פרעה הרגיש כי לו היה זה פתרון שגרתי וטבעי, ה' לא היה מטריח את מנוחתו בחלום כה עוצמתי וייחודי רק לו [כלי יקר, גור אריה].
בסופו של דבר, אוזלת ידם של החרטומים לא נבעה מחוסר חכמה, אלא מהשגחה עליונה. ה' סכל את עצתם, בלבל את חכמי מצרים והסתיר מהם את הפתרון הפשוט וההגיוני של שנות רעב ושובע, כל זאת כדי לסלול את הדרך להוצאתו של יוסף מבית האסורים, להעלותו לגדולה ולהביא הצלה לעולם [רבנו בחיי, צאינה וראינה].