המעבר מתוכנית הפעולה של יוסף אל ביצועה המעשי בשטח מתאפיין במבצע לוגיסטי אדיר של אגירת מזון בשנות השפע. המדיניות הכלכלית נוהלה בקפידה, תוך פיקוח הדוק על התבואה, שכן השפע החריג במצרים יצר פוטנציאל לייצוא מסחרי שדרש שליטה מרכזית [רש"ר הירש]. האיסוף נעשה על ידי יוסף עצמו, או באמצעות פקידים שהפעילו את האזרחים ברחבי המדינה [ביאור יש"ר, מלבי"ם].
באשר לביטוי אֶת כָּל אֹכֶל, הפרשנים נחלקו לגבי היקף ההפקעה. גישה אחת גורסת כי יוסף לא לקח את כל המזון פשוטו כמשמעו, שהרי אז היו התושבים מתים ברעב, אלא אסף את המקסימום האפשרי לאחר שהשאיר לאזרחים די צורכם למחיה ולזריעה, או שקנה את עודפי התבואה שהתושבים רצו למכור [אבן עזרא, רלב"ג, טור הארוך, אבי עזר, אור החיים]. מנגד, יש הסבורים כי יוסף אכן הפקיע את כל המזון תחת ידו, ייתכן שקנה אותו במחיר זול מגנזי המלך, אך חילק לתושבים קצבה שנתית מדודה כדי למנוע בזבוז [רמב"ן, מחוקקי יהודה]. גישה שלישית מפרשת כי המילה "כל" מתייחסת אך ורק לחומש (עשרים האחוזים) שעליו הוכרז קודם לכן כחלק ממס המלך [אור החיים, רבנו בחיי, רד"ק]. בנוסף, המילה אֹכֶל אינה מתייחסת רק לתבואת דגן יבשה, אלא מקיפה את כל סוגי המזון הראויים לאדם, כולל פירות, תאנים, צימוקים ומאכלים הנאכלים כשהם טריים וחיים [רמב"ן, רבנו בחיי, טור הארוך, העמק דבר].
הפסוק מתאר שיטת אחסון מבוזרת, שבה וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים. במקום לרכז את כל האוצרות בבירה המלכותית, יוסף הורה לאסוף את תבואת הכפרים והשדות אל תוך הערים הסמוכות אליהם. לשיטה זו היו מספר יתרונות. מבחינה לוגיסטית ופסיכולוגית, הדבר חסך את הטורח העצום שבשינוע סחורות למרחקים ומנע קלקול של מזון טרי בדרכים [ביאור יש"ר, העמק דבר]. יתרה מזאת, התושבים שיתפו פעולה ברצון רב יותר כשראו שהתבואה שלהם נשמרת בעירם עבורם לעת צרה, שכן כל אדם מעדיף את התבואה המוכרת של אזורו [רלב"ג]. אחסון זה גם איפשר לפקידים לאמוד במדויק את כמות המזון הנדרשת לכל אוכלוסייה מקומית [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה חקלאית, ההוראה לאחסן את אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ... בְּתוֹכָהּ נבעה מההבנה שכל אזור משמר בצורה הטובה ביותר את פירותיו שלו. רוב הפרשנים מסכימים כי כדי להגן על התבואה מריקבון, נהגו לערבב בה מעט מהעפר של אותה חלקה שבה היא גדלה, שכן האדמה המקומית משמשת כחומר משמר טבעי לתבואתה [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, צאינה וראינה].
ברובד הרעיוני, פעולת ערבוב העפר במזון טומנת בחובה סמל רוחני. המזון משול ללימוד התורה שמזין את האדם, ואילו העפר, שכולם דורכים עליו, מסמל ענווה ושפלות רוח. רק כאשר אדם ניגש ללימוד מתוך ענווה, הוא מצליח להפנים את הידע, לשמר אותו לאורך זמן ולמנוע ממנו להתקלקל ולהישכח [חומש קה"ת].