רגע של תמורה דרמטית בחייו של אסיר עברי נשכח, ההופך באחת למנהיג העליון של האימפריה המצרית. כדי לבסס את מעמדו החדש, הוא מקבל זהות פומבית חדשה, מעמד רשמי ומשפחה, המנתקים אותו מעברו השפל ומעגנים את סמכותו.
הענקת שם חדש לאדם העולה לגדולה, כפי שניכר במילים צָפְנַת פַּעְנֵחַ, הייתה מנהג מלכותי רווח, במטרה לשלבו בתרבות המקומית או משום שהשפה העברית הייתה קשה למצרים [רשב"ם, בכור שור, שד"ל]. מעבר לכך, היה כאן מהלך פוליטי מחושב של פרעה: כדי למנוע התמרמרות של העם על כך שעבד נוכרי מושל בהם, פרעה ביקש לשוות ליוסף תדמית מצרית ולהציג את עלייתו כפלא אלוהי [מלבי"ם, אלשיך, תולדות יצחק]. בהשגחה אלוהית, שינוי השם גם גרם לכך שאחיו של יוסף לא יזהו אותו בבואם למצרים [חתם סופר].
באשר למשמעות השם, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה המבוססת על השפה העברית והארמית מפרשת את השם כ"מפענח ומגלה נעלמות וצפונות", לאות הוקרה על פתרון החלומות [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, תרגום אונקלוס]. יש המוסיפים כי משמעות המילה "פענח" קשורה גם למנוחה, שכן כאשר יוסף דיבר וגילה את הצפונות, דעת השומעים נחה והם השתתקו [העמק דבר, משכיל לדוד]. מנגד, פרשנים רבים טוענים כי לא סביר שפרעה יעניק שם בעברית, ולכן מדובר בביטוי בשפה המצרית שמשמעותו "מושיע העולם", "מציל הדור" או "יודע עתידות" [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, הכתב והקבלה, שטיינזלץ].
נישואיו של יוסף, כאשר פרעה נתן לו את אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, נועדו להעניק לו יציבות. כדי לנהל את כלכלת מצרים בשנות הרעב, הוא היה זקוק לאמון העם, ואמון כזה ניתן לאיש משפחה המעורה בחברה, ולא לרווק זר [רש"ר הירש].
זהותו של חותנו של יוסף נידונה בהרחבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפוטיפרע הוא למעשה פוטיפר, אדונו הקודם של יוסף [רש"י, רמב"ן, טור הארוך]. התוספת של האות עי"ן לשמו רומזת לפריעה וסירוס; פוטיפר נסתרס בדרך נס כעונש על שחמד את יוסף, ומתוך בושה פרש מתפקידו כשר הטבחים והפך לכומר לעבודה זרה [רש"י, רמב"ן, מזרחי]. לשידוך זה היה יתרון פוליטי עצום: ברגע שפוטיפר נתן את בתו ליוסף, הוכח קבל עם ועדה שיוסף הוא אדם חופשי ולא עבד, ובכך גם טוהר שמו מהחשד שחטא עם אשת פוטיפר [טור הארוך, שפתי חכמים, חיזקוני, אלשיך].
לעומתם, פרשנים אחרים סבורים שפוטיפרע אינו פוטיפר אלא אדם אחר לחלוטין, הכהן הגדול של העיר אֹן, היא הליופוליס, הידועה כעיר השמש. נישואים אלו היו צעד אסטרטגי של פרעה שנועד לחבר את יוסף למוקדי הכוח והדת המרכזיים במדינה [רשב"ם, שד"ל, שטיינזלץ]. המילה כֹּהֵן בהקשר זה יכולה להתפרש ככומר לעבודה זרה או פשוט כשר ופקיד בכיר [רמב"ן, אבן עזרא].
אף שאסנת מוצגת כבתו של פוטיפרע, מסורת מדרשית ענפה המובאת במפרשים מגלה כי היא למעשה בתה של דינה משכם בן חמור. יעקב שילח אותה מביתו עם קמיע מזהה על צווארה, והיא הגיעה באורח פלא למצרים ואומצה על ידי אשת פוטיפר. כאשר יוסף יצא למלוך, כל נשי מצרים זרקו לעברו תכשיטים, ואילו אסנת זרקה את הקמיע שלה. יוסף זיהה את ייחוסה למשפחת יעקב ונשא אותה לאישה [רבנו בחיי, חיזקוני, דעת זקנים].
בסיום הפסוק נאמר וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם. יציאה זו אינה רק פעולה טכנית של מעבר ממקום למקום. יוסף יצא מארמונו של פרעה כשהוא רכוב במרכבת המשנה, כדי להפגין את סמכותו החדשה, להשליט סדר ולהתחיל בניהול הממלכה [רד"ק, ספורנו, רלב"ג, שטיינזלץ]. הכתוב משתמש בלשון יציאה כדי להדגיש את החריגה העצומה מדרך הטבע; יוסף "יצא מן הכלל", ממעמד של עבד נוכרי ואסיר, הוא זינק בפתאומיות לפסגת השלטון, באופן שאין לו אח ורע [הכתב והקבלה].