יוסף חותם את תוכניתו הכלכלית בהסבר על מטרת אגירת התבואה, שתשמש כעתודה אסטרטגית להבטחת הישרדות הממלכה. הפרשנים מסבירים כי המילה הָאֹכֶל אינה מתייחסת לכלל המזון שייוצר במצרים, אלא רק לאותו חלק ספציפי שייאסף וייאגר, שכן אם יילקח כל המזון, ימותו התושבים ברעב כבר במהלך שנות השובע [רש"י, מזרחי, גור אריה].
המונח המרכזי בפסוק הוא הדרישה שהמזון יהיה לְפִקָּדוֹן. הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו של פיקדון זה. גישה אחת גורסת כי אין מדובר בפיקדון במובנו המשפטי הרגיל, שכן כל התבואה שייכת למעשה לפרעה ואין כאן יחסים רגילים של מפקיד ושומר. לכן, האות למ"ד מלמדת שהמזון יהיה כמו פיקדון – אוצר גנוז ושמור היטב, בדומה לכסף וזהב, שיישמר לעת צרה ולא ייעשה בו כל שימוש אחר [רש"י, רד"ק, גור אריה, דברי דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת כפיקדון של ממש המופקד בידי פקידי פרעה. כשם שלשומר אסור לשלוח יד בפיקדון שניתן לו, כך ייאסר על הפקידים להשתמש בתבואה לכל צורך אחר, והיא תישמר בנאמנות עבור בעליה האמיתיים שהם תושבי המדינה [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר].
המילה לָאָרֶץ מכוונת לתושבי הארץ ולבריות, ולא לאדמה עצמה [שפתי חכמים, נתינה לגר]. איסוף המזון בתוך הערים נועד בראש ובראשונה להבטיח שכל עיר תוכל לפרנס את עצמה מתוך האוצר המקומי שלה. רק לאחר שיובטח סיפוק צורכיהם של תושבי מצרים עצמם, יופנה הנותר למסחר ולהעשרת קופת המלכות ממכירת תבואה לארצות אחרות [אור החיים, מלבי"ם].
ההבטחה וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב מבטיחה את הישרדות האוכלוסייה. פרשנים אחדים מוצאים כאן סגירת מעגל עם חלומו של פרעה: כשם שהפרות הרזות נותרו בחיים לאחר שאכלו את הפרות השמנות, אף על פי שמראיהן נותר רע ודל, כך תושבי מצרים ישרדו את שנות הרעב הקשות ולא ימותו, גם אם יסבלו מדלות או כחישות [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. בסופו של דבר, אף שהפסוק מתמקד במצרים, הינצלות זו תכלול את העולם כולו שיישען על מאגרי מזון אלו [אור החיים].