יוסף אינו מסתפק בפתרון החלום בלבד, אלא מציג תוכנית פעולה כלכלית ומנהלית רחבת היקף להצלת מצרים מהרעב הקרב. עצתו דורשת התערבות ממשלתית מיידית ושינוי דרמטי בהרגלי החיים של אזרחי המדינה.
הפרשנים נחלקו בשאלת חלוקת הסמכויות העולה מן הפסוק. גישה אחת גורסת כי המילים יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים קוראות לפרעה לקבל את העצה ולמנות מיד את אותו איש חכם ונבון, אשר הוא זה שימנה תחתיו את הפקידים הרבים. חלוקת עבודה זו נועדה לאחד את העם תחת הנהגה אחת, למנוע חלוקי דעות, ולכפות ציות בעת הצורך [ספורנו, העמק דבר, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, מלבי"ם, בכור שור]. מנגד, יש הסבורים כי יוסף הציע שפרעה בעצמו ימנה את הפקידים ישירות תחתיו, כדי שהמלך לא יחשוד ביוסף שהוא מנסה לצבור לעצמו כוח שלטוני מוחלט [שד"ל]. כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של הציבור, הוצע כי פרעה עצמו יהווה דוגמה אישית ויהיה הראשון להפריש מתבואתו, כך שהעם יראה את מעשה המלך ויעשה כמותו מרצון [צרור המור]. המילה יַעֲשֶׂה נושאת בהקשר זה גם משמעות של קניין ורכישת התבואה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. מעניין לציין את ההשוואה שעורכים הפרשנים בין פקידי יוסף, שאספו תבואה והעשירו את הממלכה, לבין פקידיו של המלך אחשורוש מאוחר יותר, שאספו נשים ורוששו את קופת המלך [קיצור בעל הטורים].
סביב ביאור המילה וְחִמֵּשׁ מתגבשות שלוש אסכולות פרשניות מרכזיות:
הגישה הראשונה והנפוצה ביותר מפרשת זאת מלשון "חומש" – גביית מס של עשרים אחוזים מכלל התבואה. בשנים רגילות היה נהוג לגבות במצרים מעשר (עשרה אחוזים), אך בשל שנות השפע הוכפל המס לחמישית [רשב"ם, רד"ק, חזקוני, הדר זקנים, דעת זקנים, צאינה וראינה, ביאור יש"ר]. בתוך גישה זו מתקיימת מחלוקת: בעוד חלק סבורים כי מדובר בהפקעה שלטונית, אחרים טוענים שפרעה עדיין לא היה הבעלים של האדמות, ולכן היה עליו לקנות את החומש בכסף מלא מאת האזרחים [אבן עזרא, שד"ל, רלב"ג].
הסבר מתמטי וכלכלי לשיעור החמישית קובע כי בשנות שפע בני אדם נוטים לצרוך כמות כפולה מן הרגיל, ואילו בשנת רעב הם נאלצים להסתפק במחצית. לכן, אגירת חמישית מתבואת שנת שפע מספיקה בדיוק להזנת שנת רעב אחת. בנוסף, הודגש כי גביית המס צריכה להיעשות על ידי פקידי פרעה ולא על ידי ה"איש הנבון והחכם", כדי להגן עליו מפני השנאה הציבורית הנלווית תמיד לגביית מסים [רש"ר הירש]. שכנוע העם לוותר על חמישית מתבואתו דרש חכמה רבה והסברה כי הדבר נעשה לטובת הכלל [מלבי"ם].
הגישה השנייה דוחה את פירוש המס. לדעת פרשנים אלו, המילה וְחִמֵּשׁ נגזרת מהמילה "חמושים" (נושאי נשק ומצוידים). לפיכך, משמעותה היא לזרז, להכין, לצייד ולארגן את הארץ במרץ רב לקראת הרעב, ממש כפי שצבא מתחמש לקראת יציאה לקרב. הפקידים נדרשו לעבור בזריזות ולאסוף את הבר, לעיתים אף בכוח [רש"י, רבנו בחיי, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר על התורה, מזרחי, שפתי חכמים, אוהב גר].
הגישה השלישית מציעה פתרון מנהלי-גיאוגרפי, לפיו יש לחלק את אֶרֶץ מִצְרַיִם לחמישה מחוזות מרכזיים או לחמש ערים גדולות שינהלו את משבר הרעב באופן אזורי [העמק דבר, שפתי כהן].
הצורך במהלך כה דרסטי נבע מהבנת הטבע האנושי. ה' הביא שפע עצום בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע כדי שיהיה מה לאגור לקראת הרעב, אך ללא התערבות הנהגתית, השפע היה גורם לאזרחים לשאננות ולעצלות. הם היו רואים את היבולים העצומים, מפסיקים לטרוח בחרישה ובזריעה, ומוזילים את ערך התבואה עד כדי בזבוז. לכן נדרש המלך לפעול בנחרצות, לאגור את האוכל כפיקדון שלא ניתן לשלוח בו יד, ובכך להבטיח את הישרדות המדינה [אור החיים, צרור המור].