לאחר שסיים לפענח את חידת החלומות, עובר יוסף משלב הנבואה לשלב המעשה, ומשרטט בפני מלך מצרים תוכנית פעולה כלכלית ומדינית רחבת היקף להצלת האימפריה מהמשבר המתקרב. הצעד הראשון בתוכנית זו דורש מינוי של מנהיג עליון בעל תכונות ייחודיות, שיוכל לנווט את המדינה בשנות השפע והרעב.
עצם העובדה שיוסף, אסיר עברי שנקרא רק כדי לפתור חלום, מרשה לעצמו לייעץ למלך מצרים, מעוררת תמיהה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בעצה חיצונית, אלא בחלק בלתי נפרד מפתרון החלום עצמו [שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. העובדה שהפרות הרזות אכלו את הפרות הבריאות, מצביעה על כך ששנות השפע נועדו לפרנס את שנות הרעב, ועל כן ה' הראה לפרעה את העתיד כדי שיפעל בהווה ולא יחטא באדישות [אור החיים, ספורנו, בכור שור]. יתרה מכך, העובדה שפרעה התעורר באמצע חלומותיו רומזת שעליו "להקיץ" מתרדמתו, לגלות זריזות ולהתעורר לעשייה [הכתב והקבלה, נחל קדומים].
המילה יֵרֶא מתפרשת בדרך כלל במשמעות של בחירה או ראייה, אך מבחינה דקדוקית הטעם שלה בפסוק זה שונה מבשאר המקומות (היא נהגית במלרע ולא מלעיל). בשל כך, המשמעות כאן אינה רק "יבחר", אלא מלשון השגחה ופיקוח. כלומר, פרעה נדרש למנות רואה ומשגיח עליון [הכתב והקבלה, מנחת שי].
ההוראה וִישִׁיתֵהוּ מצביעה על הצורך בריכוז סמכויות. בעוד שישנן גישות מדיניות הדוגלות בביזור סמכויות בין פקידים רבים, יוסף ממליץ על הנהגה ריכוזית: מנהיג עליון אחד שישקיף על המערכת כולה וימנה פקידים תחתיו. שליט יחיד זה הכרחי כדי למנוע שחיתות, גזל ופרוטקציות בעתות המשבר, וכדי לגרום לאזרחים לקבל בהבנה את קיצוב המזון [מלבי"ם, רלב"ג, רמב"ן]. בעתות חירום, המדינה זקוקה ל"אפוטרופוס" בעל סמכות כמעט דיקטטורית שימנע בזבוז [רש"ר הירש].
כדי לעמוד במשימה, המנהיג חייב להיות אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם. הפרשנים מבחינים בין שתי התכונות הללו ומסבירים את נחיצותן למשבר הכלכלי:
נָבוֹן הוא אדם בעל אינטליגנציה אנליטית שיודע להבין דבר מתוך דבר, לחדש רעיונות מתוך נתונים קיימים, ולהבין את נפש האדם [העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. בפן המעשי, ה"נבון" הוא זה שיודע לחשב במדויק כמה מזון צורכת האוכלוסייה מדי יום, לנהל את חלוקת הלחם בקיצוב הוגן לפי גודל כל משפחה, ולמכור את העודפים למדינות זרות כדי להעשיר את קופת המלך [שפתי כהן, רמב"ן, רבנו בחיי]. הוא יודע מה צריך לעשות [קונטרס חיבה יתירה].
חָכָם, לעומת זאת, הוא אדם בעל ידע מעשי, טכני ומדעי נרחב [העמק דבר, אור החיים]. בפן המעשי, תפקידו של ה"חכם" הוא לדעת איך לבצע את המשימה [קונטרס חיבה יתירה]: עליו להכיר את מדע שימור המזון, ולדעת אילו חומרים טבעיים או סוגי עפר יש לערבב בתבואה כדי למנוע ממנה להירקב במשך שנים ארוכות [רמב"ן, אור החיים, צאינה וראינה].
בדרך כלל במקרא, התואר "חכם" קודם ל"נבון", שכן אדם צריך קודם לצבור ידע ורק אחר כך להסיק ממנו מסקנות. אולם כאן הסדר הפוך. הסיבה לכך היא שהמצב במצרים היה תקדים היסטורי שלא ניתן היה להישען בו על ידע עבר. לכן, התכונה הנדרשת הראשונה הייתה התבונה – היכולת לנתח את המצב החדש ולתכנן אסטרטגיה, ורק לאחריה נדרשה החכמה הטכנית כדי ליישם אותה בפועל [רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה]. בנוסף, היכולת לשמר את התבואה שלא תירקב היא התנאי הקריטי ביותר להצלחת התוכנית, ולכן הוקדמה [אור החיים].
מתחת לפני השטח, יוסף כיוון בעצתו אל עצמו, מתוך ידיעה שחכמי מצרים נעדרים את רוח ה' הנדרשת למשימה [רמב"ן, שפתי כהן, אלשיך]. הגזירה האלוהית הייתה שהתבואה תירקב באופן טבעי, ויוסף הבין שרק מינוי של אדם זר, שאינו כפוף למערכת המזלות או לגזירות הרוחניות של מצרים, יוכל לבטל את גזירת הריקבון ולהביא תשועה לארץ [חתם סופר, נחלת יעקב].