מראות החלום ממשיכים להתפתח, ומציגים תפנית חדה מן השפע אל החידלון. הופעתן של הפרות אינה מקרית, שכן הן מסמלות את חרישת השדות שהיא הבסיס לתבואה, לכלכלה ולמחיה [חזקוני, רלב"ג].
הופעתן של הפרות הרעות אשר עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר מדגישה כי מקור הרעב והשפע אחד הוא. כשם שהשפע בא ממימי היאור, כך גם הרעב ייגרם כתוצאה מהתייבשותו [אור החיים, מלבי"ם]. ייתכן שהפרות ירדו בתחילה אל הנהר כדי לשתות ולהתקרר, ומשם עלו אל היבשה [בכור שור]. התורה מכנה אותן אֲחֵרוֹת, ויש בכך רמז עמוק להשפעת הרעב על החברה: בעוד שהשפע מביא לאחדות ולשלום, המחסור והדוחק גורמים לבני האדם לריב, להיות מנוכרים ו"אחרים" זה לזה. פירוש נוסף הוא שכל שנת רעב תהיה קשה מקודמתה ותיחשב לשנה "אחרת", וימי הצער ייראו ארוכים ורבים, בניגוד לשנות השפע שחולפות במהירות [כלי יקר].
הכתוב מתאר אותן כדַקּוֹת בָּשָׂר, כלומר רזות, דלות וכחושות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מעירים כי השימוש במילה "דק" חריג כאן, שכן בדרך כלל בלשון הקודש היא מתארת חומרים דוממים ושחוקים כמו עפר וחול. עם זאת, הכתוב השאיל אותה כדי להמחיש את רזונן הקיצוני של הבהמות, בדומה לשימוש הרווח בשפות זרות באותה תקופה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ברכת אשר]. בנוסף, המילה שְׂפַת מתארת את גדות הנהר, שנקראות כך על שום דמיונן לשפתיים שבפה [ביאור יש"ר].
הכתוב מציין כי וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת. הן אינן רועות באחו, אלא רק עומדות [רד"ק], מולן או לצידן של הפרות הבריאות [נתינה לגר]. רוב מוחלט של הפרשנים רואה בעמידה זו סמל נבואי בעל מספר רבדים:
ראשית, הסמיכות הפיזית מעידה שלא יהיה כל פער, עיכוב או הפסק בין סיום שנות השפע לתחילת שנות הרעב [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם, ביאור יש"ר, העמק דבר].
שנית, הפרות הרעות היו כה חלשות עד שכמעט לא יכלו לעמוד על רגליהן, והן הצליחו לעמוד רק משום שנשענו על הפרות הטובות. הדבר רומז מראש לפתרון שייעץ יוסף – הדרך היחידה של הבריות לשרוד את שנות הרעב תהיה להישען על התבואה שתיאגר בשנות השפע [כלי יקר].
שלישית, העובדה שהן נעמדו לצידן והתעכבו לפני שבלעו אותן, מסמלת שהרעב לא יכלה מיד את כל אוצרות השפע. יהיה פרק זמן שבו הרעב והשפע יתקיימו במקביל – רעב ישרור בארצות השכנות, אך בארץ מצרים עדיין יימצא לחם [ספורנו, הכתב והקבלה, בכור שור, חזקוני, מלבי"ם].