תקופת השפע הגדולה באה אל קיצה, ומפנה את מקומה באופן מיידי וחד למציאות של חוסר ורעב. המעבר המהיר בין התקופות טמון בהבנת המילה וַתִּכְלֶינָה, אשר משמעותה הפשוטה היא סיום והשלמה, המציינים כי מיד עם תום שנות השפע החלו שנות הרעב [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. לצד זאת, פרשנים רבים מוצאים במילה זו רמז למצבם הפיזי של האנשים באותה עת, ודורשים אותה מלשון המעידה על יופי ושלמות, כלומר: הבריות היו שלמות וכלולות ביופיים הודות לתזונה העשירה שממנה נהנו בשנות השובע [הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני].
הדגשת הכתוב במילים אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אינה רק סיכום כללי של התקופה [רד"ק], אלא באה ללמד על הגבלה גיאוגרפית משמעותית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשפע העצום התקיים אך ורק בגבולות מצרים, בעוד שבשאר הארצות הסמוכות לא הייתה תבואה עודפת.
מציאות זו מסבירה מדוע הרעב הורגש באופן כה מידי וקשה מיד עם תום שבע השנים. מכיוון שהרעב שרר בכל הארצות האחרות, המצרים מכרו את תבואתם הפרטית לתושבי החוץ, וכך התרוקנו מאגריהם האישיים במהירות והרעב החל להכות גם בהם [מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת מסבירה כי במהלך שנות השפע יוסף אגר את כל התבואה היבשה לאוצרות המלך, בעוד שהאזרחים ניזונו מירקות. ברגע שהחלה השנה השמינית, הירקות נרקבו והתבואה הייתה נעולה באוצרות, ולכן המצרים חשו מיד בחוסר, בניגוד לתושבי ארץ ישראל שאצלם פשוט לא צמחה תבואה כלל בשנה השביעית [העמק דבר].