קריאת שמות ילדיו של יוסף מהווה הצהרה אישית ורוחנית עמוקה, המשקפת את התמודדותו של מנהיג עברי בלב מצרים. בחירת השם אפרים מבטאת תחושת הודיה על כך שמעבר להשכחת הצרות מהעבר, ה' העניק לו הצלחה, צמיחה, ילדים, עושר וכבוד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. דרך שם זה, יוסף מעניק שבח והודאה לה' על המהפך העצום בחייו, שכן הוא זכה לגדולה ולשלטון באותה עיר ממש שבה היה כלוא ומעונה בעבר [ביאור יש"ר].
הדגשת המילים בארץ עניי נועדה ליצור עבור יוסף תזכורת מתמדת, כדי שלא ישכח את ימי סבלו מתוך חיי השפע והנוחות. זוהי דרכם של צדיקים, המבינים כי העוני והסבל הם אלו שגרמו וסללו את הדרך לגדולתו, בדומה לגלות המהווה הקדמה הכרחית לגאולה [מלבי"ם].
לצד ההודיה, הביטוי בארץ עניי חושף גם כאב פנימי. למרות העושר, התבואה, הכבוד והתפארת שמהם נהנה, מצרים נותרה בעיניו ארץ של עוני וסבל, משום שהיה מרוחק מבית אביו ומנותק מארץ הקודש [הכתב והקבלה]. גישה נוספת מקשרת את הצלחתו והמשפחה שהקים למדרגתו באותה עת, שכן הזיווג והפריון ניתנו לו בהתאמה למצבו החסר כאדם הנמצא מחוץ לארץ ישראל [שפתי כהן].
רובד סמלי נוסף טמון בשם אפרים, המרמז למילה "אפר" וקושר את יוסף למורשת אבותיו. השם מצביע על שני האבות שהומשלו לאפר: אברהם, שהעיד על עצמו "ואנכי עפר ואפר", ויצחק, שנעקד על גבי המזבח ונחשב כאפר. בכך, יוסף מנציח את שורשיו הרוחניים גם בתוך גלות מצרים, ועל שם זה נקראים ישראל "אפרים" [הדר זקנים, דעת זקנים].