משבר הרעב במצרים חושף את מערכת היחסים המורכבת בין העם המצרי, פרעה המלך, ויוסף השליט בפועל. כאשר שנות השובע מסתיימות, המציאות טופחת על פני המצרים ודורשת מהם כניעה מוחלטת להנהגתו של יוסף, לא רק במישור הכלכלי אלא גם במישור הרוחני והאישי.
כאשר הכתוב מציין וַתִּרְעַב כׇּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם, הכוונה היא לתושבי מצרים עצמם [ביאור יש"ר]. מתעוררת השאלה: מדוע רעבו תושבי מצרים כל כך מהר, והרי יוסף הכריז מראש על שנות הרעב? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתבואה הפרטית שהמצרים אגרו בבתיהם הרקיבה לחלוטין, ורק התבואה שאגר יוסף באוצרות המדינה נשמרה [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי]. יש המדייקים כי התבואה שהרקיבה הייתה דווקא זו שהמצרים הסתירו ושמרו לעצמם מתוך פחד, ולא מסרו לידי יוסף [ברכת אשר]. מנגד, ישנה גישה המפרשת בפשטות כי המצרים פשוט סיימו לאכול את כל המלאי הפרטי שהיה ברשותם, שכן לא יכלו לאגור מספיק בגלל המס הכבד ששילמו לפרעה בשנות השובע [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מתוך מצוקתם, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־פַּרְעֹה לַלָּחֶם. פנייתם לפרעה נבעה מכמה מניעים: כדרך הרעבים לצעוק אל מי שבידו הכוח להשביעם [רבנו בחיי], או משום שראו בפרעה מעין אל [ביאור שטיינזלץ]. ייתכן גם שקיוו כי פרעה יפתח את אוצרות המלוכה ויחלק להם תבואה בחינם או בזול, במקום המחיר המלא שדרש יוסף [קונטרס חיבה יתירה]. פירוש נוסף מציע כי הצעקה על הלחם הייתה למעשה מסווה; המצרים לא יכלו לשאת את העובדה שאדם ממוצא זר מושל עליהם ומפרנס אותם, וביקשו מפרעה שיתערב [נחל קדומים]. כמו כן, תחילה פנו לפרעה כמלך כדי לקבל את פקודתו הרשמית כיצד לנהוג [בכור שור].
אך תגובתו של פרעה החלטית: לְכוּ אֶל־יוֹסֵף. פרעה מסיר מעצמו את האחריות. הוא אינו מעוניין להתעסק בניהול חלוקת המזון [ביאור שטיינזלץ] ורואה פחיתות כבוד למלך לעסוק בגביית כספים עבור תבואה [חזקוני]. באמירה זו, פרעה למעשה מבהיר לעם שיוסף הוא השליט הבלעדי לכל דבר ועניין, ולו עצמו נותר רק הכיסא. הוא אף מדגיש את שמו "יוסף" כדי להבהיר שעל אף היותו עם זר, חובה לציית לו [רבנו בחיי, נחל קדומים]. פרעה סומך על יוסף, בהיותו איש חכם, שיורה לפקידים כיצד לנהל את העם בשעת המשבר [ביאור יש"ר].
אולם, המילים אֲשֶׁר־יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ טומנות בחובן משמעות עמוקה הרבה יותר. הפרשנים מסכימים כי יוסף התנה את חלוקת המזון בכך שהמצרים ימולו את עצמם. כאשר המצרים הזדעזעו מהדרישה ובאו להתלונן בפני פרעה, הוא שאל אותם מדוע לא אגרו תבואה. משענו לו שאפילו הלחם שבסל הרקיב, ענה להם פרעה שאם יוסף גזר על התבואה שלהם שתרקיב, הוא עלול לגזור עליהם מוות, ולכן אין להם ברירה אלא לעשות כדבריו [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה].
מדוע דרש יוסף מהמצרים למול את עצמם דווקא בשעת הרעב? הפרשנים מציעים מגוון סיבות מרתקות:
ראשית, ישנו קשר ישיר בין הערלה לבין ריקבון התבואה. הערלה נתפסת כפסולת וחסרת קיום, וכך גם התבואה של מי שאינו נימול נידונה לריקבון. יוסף הבין שהתבואה שלהם הרקיבה בגלל היותם ערלים. זוהי מידה כנגד מידה: אם האדם מסיר את הפסולת מגופו, ה' יסיר את הפסולת מהתבואה ויעניק לה קיום [כלי יקר, גור אריה].
שנית, החברה המצרית הייתה שטופה בזימה ובתאוות. ברית המילה נועדה להחליש את כוח התאווה ולתקן את פגמיהם המוסריים. יוסף, שזכה לשמור על בריתו ועל טהרתו כשעמד בניסיון מול אשת פוטיפר, זכה שתבואתו לא תרקיב. לכן, המצרים לא היו ראויים להתפרנס ממנו אלא אם כן יתקנו את עצמם ויעברו ברית מילה [כלי יקר, גור אריה, פרדס יוסף, חומש קה"ת].
שלישית, היו ליוסף גם מניעים מדיניים ומשפחתיים. ייתכן שרצה למנוע מהמצרים לטעון שהוא אינו ראוי למלוך עליהם בגלל דתו השונה, ולכן כפה עליהם את מנהגו. בנוסף, על ידי פרסום הדבר שהמלך במצרים הוא נימול, קיווה יוסף שהשמועה תגיע לאוזני אביו יעקב, וכך יבין שיוסף עודנו חי ושומר על זהותו, מבלי להפר את החרם שלא לגלות זאת ישירות [משכיל לדוד].
ולבסוף, ישנה זווית של השגחה עתידית: יוסף צפה את גלות ישראל במצרים, וחשש שמא בני ישראל ילמדו מהמצרים ויזניחו את מצוות המילה. על ידי כפיית המילה על המצרים, יוסף דאג שלבני ישראל לא תהיה חרפה לגור ביניהם, ושהם יוכלו לשמור על מורשתם [פרדס יוסף]. בנוסף, מתוך אחריות שלטונית, יוסף ראה במצרים שקנו ממנו תבואה כעבדים השייכים לו, ועל פי דין תורה אדון מחויב למול את עבדיו [חומש קה"ת]. ויש המוסיפים כי הרעב נגזר עליהם מצד המזל האסטרולוגי, וברית המילה מרוממת את האדם מעל למזל, ובכך ביקש יוסף לבטל מעליהם את קללת הרעבון [פרדס יוסף].