בראשית, פרק מ״א, פסוק י״ב

שר המשקים מציג את יוסף כנַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים מתוך ניסיון להקטין את דמותו, להבליט את מוצאו הזר ולהזכיר שעבד אינו ראוי לגדולה. מנגד, תיאורו כאדם חסר ניסיון הכלוא בניתוק מהעולם דווקא מעצים את הפלא, שכן הוא מוכיח כי הפתרון נבע מרוח נבואה. באומרו וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ, הוא מייחס את היכולת ליוסף עצמו ולא לה', ומצביע על כך שהוא הבחין מיד שמדובר בשני חלומות שונים בתכלית. ההכרזה אִשׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר מדגישה שהפתרון לא היה תשובה כללית, אלא הותאם באופן מדויק ומושלם לתוכן הייחודי של כל חלום, ברמת דיוק ששללה כל אפשרות של מקריות.