נסו לחשוב על מצב שבו מלך מחליט לתת לאדם אחר לנהל עבורו את כל הממלכה. איך כולם יידעו למי צריך להקשיב? זה בדיוק מה שקורה כשמלך מצרים ממנה את יוסף לתפקיד החשוב ביותר.
כדי לעשות סדר, המלך פונה ליוסף ואומר לו: אֲנִי פַרְעֹה. כלומר, אני נשאר המלך, התואר והכיסא שייכים לי, ורק לי יש את הכוח לקבוע חוקים. אבל מיד לאחר מכן הוא מוסיף שוּבִלְעָדֶיךָ, שזה אומר "שלא ברשותך", אף אחד לא יוכל לפעול. המלך אומר ליוסף שלֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ. כמובן שהכוונה אינה שאנשים לא יוכלו להזיז את הגוף שלהם. מכיוון שאנחנו עושים את רוב הפעולות שלנו בעזרת הידיים והרגליים, זוהי דרך מיוחדת לומר שאף שר או פקיד במצרים לא יוכל לעשות שום פעולה שלטונית, לחתום על צווים או לצאת למלחמה, בלי לקבל קודם כל אישור מפורש מיוסף. בעצם, המלך שומר לעצמו את הכתר, אבל נותן ליוסף את כל הכוח לנהל את המדינה בפועל.