קרה לכם פעם שהיה לכם חפץ כל כך יקר או משחק שמאוד אהבתם, עד שהרגשתם שאתם לא יכולים לעזוב אותו לרגע? זה בדיוק מה שקרה לעם מואב. הם חיו בשקט ובשלווה הרבה מאוד זמן, ואספו לעצמם המון רכוש. הנביא מסביר להם שהם סמכו יותר מדי בְּמַעֲשַׂיִךְ, כלומר בשדות, בצאן ובבקר שלהם, וגם בכל אוֹצְרוֹתַיִךְ, שהם הכסף והזהב שאספו.
בגלל שהם כל כך היו קשורים לרכוש שלהם, כשהאויב התקרב הם סירבו לברוח למקום בטוח. הם התעקשו להישאר בערים שלהם רק כדי לשמור על החפצים שלהם. ה' קבע שאם הם היו עוזבים את הרכוש ובורחים, הם היו יכולים להינצל, אבל בגלל ההתעקשות שלהם קרה דבר עצוב. לכן הנביא אומר למואב גַּם־אַתְּ תִּלָּכֵדִי. לא רק שהאויב ייקח את כל האוצרות שעליהם הם ניסו להגן, אלא שגם אנשי מואב עצמם ייתפסו ויילקחו הרחק מהבית שלהם.
ומה לגבי האליל שלהם, שהם קראו לו כמוש? הפסוק מגלה לנו וְיָצָא כְמוֹשׁ בַּגּוֹלָה. האליל הזה, שהיה עשוי מכסף וזהב, לא יכול היה כמובן לעזור להם. במקום להציל אותם, הפסל עצמו נלקח כשלל לארץ אחרת, יחד עם הכוהנים והשרים של מואב. הסיפור הזה מראה לנו שכאשר סומכים רק על דברים חומריים כמו כסף או פסלים, הם לא באמת יכולים להגן עלינו בשעת צרה.