מפלתו של מלך הנגב, הוא מלך מצרים, מגיעה דווקא מתוך מעגל מקורביו בשילוב עם תבוסה צבאית מוחצת מידי מלך הצפון.
הביטוי פַת בָּגוֹ נכתב במקורות המדויקים כשתי מילים נפרדות [מנחת שי], ומשמעותו היא מאכלו ולחמו של המלך [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי אֹכְלֵי פַת בָּגוֹ הם שריו של המלך הסועדים על שולחנו ונוטלים חלק ממנו [רש"י, מצודת דוד], אנשי חצרו של מלך מצרים [אבן עזרא], או שכירי החרב שלו [שטיינזלץ]. מקורבים אלו הם שיִשְׁבְּרוּהוּ ויביאו למפלתו. הם יפעלו במרמה כדי למסור אותו בידי מלך הצפון [מצודת דוד], ואף יבקשו להמיתו [יוסף אבן יחיא].
בעקבות הבגידה מבית, תבוא גם התבוסה בשדה הקרב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְחֵילוֹ יִשְׁטוֹף מתארות את צבאו של מלך הנגב נשטף ומושמד על ידי מלך הצפון. כתוצאה מכך וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים שיהרגו בקרב [מצודת דוד, אבן עזרא, יוסף אבן יחיא]. מנגד, יש המפרשים כי צבאו של מלך הנגב דווקא יסתער ויתקוף, אך למרות זאת רבים מחייליו ייפלו חללים [שטיינזלץ]. לאחר שפיכות הדמים והתבוסה הקשה, עתידים בסופו של דבר מלך הנגב ומלך הצפון להשלים ביניהם [אבן עזרא].