דניאל, פרק י״א, פסוק ל״ד

בזמני משבר ורדיפות, עם ישראל חווה תקופות של נפילה המלוות בישועה מוגבלת, תוך כדי התמודדות עם מציאות חברתית מורכבת.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי וּבְהִכָּשְׁלָם מתאר עת של שפל, שבה יזכו ישראל לקבל עֵזֶר מְעָט מאת ה׳, שמטרתו להבטיח כי האומה לא תושמד לחלוטין ושמה לא יימחה. יש המזהים עזרה מוגבלת זו מבחינה היסטורית עם מרד בר כוכבא ומלכות ביתר, שהעניקו תקווה זמנית לאחר חורבן הבית השני בידי טיטוס [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא]. מהלך זה נתפס כתבנית היסטורית החוזרת על עצמה עד עת הגאולה, שבה חסידים נהרגים כדי לצרף ולכפר על עוונות הדור, אך ה׳ תמיד מספק עזרה מועטה כדי למנוע כליה מוחלטת של ישראל [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המסבירים כי העזרה המועטה אינה נסית, אלא מושגת בדרכים פוליטיות, על ידי מתן שוחד וממון לאויבים כדי לזכות בסיועם [רש"י], או שהיא פשוט מבטאת מצב שבו נותרו רק מעט אנשים נאמנים באמת [ביאור שטיינזלץ].

המשך הפסוק מתאר תופעה של התחברות והצטרפות, כמשמעות המילה וְנִלְווּ [מצודת ציון]. סביב השאלה מי מצטרף למי, מתקיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת מפרשת כי יהודים רבים יעזבו את הדת ויחברו לאויבים, כשהם מתפתים לאמירות החנופה שלהם, המכונות בפסוק בַּחֲלַקְלַקּוֹת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת סבורה כי אותם רבים יצטרפו דווקא אל המאמינים ואל המורדים, אך יעשו זאת בַּחֲלַקְלַקּוֹת מתוך פחד, היסוס וחשש מפני הבאות, ולא מתוך אמונה שלמה [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא].