מהלך צבאי ומדיני דרמטי עומד במוקד, בו משמשים בערבוביה כוח צבאי, תככים דיפלומטיים וגזירות הרסניות. תחילת המהלך היא בכך שהמלך מחליט וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף, כלומר בחוזק רב [מצודת ציון], עם עוצמת כָּל מַלְכוּתוֹ. הפרשנים נחלקים לגבי יעד מסע הכיבוש. גישה אחת סבורה כי מדובר במלך הצפון המפנה את עוצמתו הצבאית דרומה, לעבר ממלכת מצרים [אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מנגד, גישה שניה מזהה כאן את אנטיוכוס מלך יוון, המכוון את מחשבתו וצבאו לעבר ארץ ישראל [רש"י, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא].
המילים וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה מתפרשות אף הן בשני אפיקים מקבילים. במישור המדיני, וִישָׁרִים מפורש כמצב של פשרה, הסכמי שלום או משא ומתן. המלך, מחשש לעימות ישיר, בוחר בערמה ומעמיד פנים שהוא חפץ בשלום [אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. במישור הלאומי, וִישָׁרִים מזוהים כעם ישראל. לפי קו זה, המלך בא להילחם בהם ולהשפילם [רש"י, יוסף אבן יחיא], או לחלופין, מדובר ברשעי ישראל שמשתפים פעולה עם מלך יוון [מצודת דוד]. המילה וְעָשָׂה מציינת שהמלך מצליח להוציא לפועל את תוכניותיו, בין אם מדובר בחתימה על הסכם ובין אם מדובר בביסוס שליטתו בכוח.
מוקד הפסוק נמצא במילים וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ, שזכו לפירושים שונים בתכלית. הגישה הראשונה מפרשת זאת באופן מטאפורי על כנסת ישראל, הנקראת בשיר השירים "היפה בנשים". אנטיוכוס מוסר את ישראל לידי שר צבאו, פוליפוס, כדי לגזור עליהם גזירות שמד ולהשחיתם [רש"י, מצודת דוד]. יוסף אבן יחיא מוסיף רובד מילולי ואכזרי, ומסביר כי מדובר בגזירה ספציפית לפיה כל בת ישראל שנישאת תימסר קודם לשר הצבא להשחתה.
הגישה השנייה רואה בביטוי וּבַת הַנָּשִׁים דמות היסטורית ממשית כחלק מתכסיס פוליטי. מלך הצפון משיא את בתו למלך מצרים, במטרה סמויה שהיא תשחית ותהרוס את ממלכת בעלה מבפנים, לטובת אביה [מלבי"ם, שטיינזלץ]. לפי דעה אחרת, מדובר במלכת שבא שניתנת למלך כדי להכשילו [אבן עזרא].
סופו של הפסוק, וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה, מציג את כישלון התוכנית. לפי הגישה הלאומית, גזירותיו של אנטיוכוס לא יחזיקו מעמד, ועם ישראל לא יישאר עבד תחתיו, שכן מתתיהו החשמונאי יקום ויפרוק את עולו [רש"י, מצודת דוד], ומלכותו של הרשע תאבד בשל עוונותיו [יוסף אבן יחיא]. לפי הגישה המדינית, מזימת הנישואים הפוליטיים קורסת: הבת נשארת נאמנה לבעלה ולא משתפת פעולה עם מזימת אביה, ולכן עצתו של המלך לא תקום והיא לא תהיה שייכת לו עוד [מלבי"ם, שטיינזלץ, אבן עזרא].