הנבואה מעתיקה את מבטה אל העתיד הרחוק, ומתארת התנגשות צבאית אדירה בין מעצמות שתתרחש באחרית הימים. המילים וּבְעֵת קֵץ מכוונות לתקופה שבה תתקרב ותבוא הגאולה הסופית [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. בתקופה זו יִתְנַגַּח – כלומר יכה וידחוף בכוח, בדומה לחיה הנוגחת בקרנה [מצודת דוד, מצודת ציון] – מֶלֶךְ הַנֶּגֶב.
באשר לזהות הצדדים הלוחמים ומטרתם, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית רואה בכך מאבק ישיר בין שתי מעצמות: מלך הנגב, המזוהה כמצרים [אבן עזרא], תוקף את מלך הצפון המזוהה כרומי, וזה יוצא למתקפת נגד [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי מלך הנגב ומלך הצפון אינם נלחמים זה בזה, אלא מלך הנגב יוצא להילחם באויב משותף – גוג ומגוג הבאים מצפון לכבוש את ירושלים – ומלך הצפון נחלץ לעזרתו כדי להצילו [מלבי"ם]. פרשנות נוספת קושרת את הפסוק למאבקי אימפריות מאוחרים יותר, ולפיה מלך הנגב הוא השלטון הטורקי השולט במצרים, אשר נלחם באומת אדום. לפי גישה זו, השליט הטורקי הוא למעשה גם מלך הצפון, שכן גם ארץ יוון תחת שליטתו [יוסף אבן יחיא].
תגובתו הצבאית של מלך הצפון מתוארת במילה וְיִשְׂתָּעֵר, הכתובה באות שי"ן אך משמעותה כסמ"ך, מלשון רוח סערה [אבן עזרא, מצודת ציון]. הוא ישיב מלחמה בעוצמה ובחוזק ויפתח במתקפה גדולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתקפה זו תכלול כוחות יבשה וכוחות ים באמצעות אֳנִיּוֹת רַבּוֹת הנושאות לוחמים [מצודת דוד].
בשלב האחרון של המערכה, וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָר. הצבא התוקף יפלוש לארצות האויב במפתיע, וישטוף את הארץ ואת יושביה בדומה לזרם מים אדיר ובלתי ניתן לעצירה [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי שטיפה צבאית זו תתרחש בארצות ישמעאל [מלבי"ם], בעוד אחרים סבורים כי מדובר בכיבוש פתאומי של ארצות אדום [יוסף אבן יחיא].