דניאל, פרק י״א, פסוק ל״ה

לאורך הדורות, הציפייה העזה לגאולה והניסיון להבין את סודותיה מובילים לא פעם גם את גדולי החכמים לטעויות או לסבל מתמשך.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וּמִן־הַמַּשְׂכִּילִים מתייחסות לחכמים אשר ייכשלו בניסיונם לחשב את קץ הגאולה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפעולות לִצְרוֹף, וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן מתארות את המאמץ השכלי והניסיון לטהר ולהבהיר את זמני הקץ. המילה לִצְרוֹף מושאלת מעולם צורפות הכסף, שבו מסירים את הפסולת כדי להפריד את השקר מן האמת, והמילה וְלַלְבֵּן משמעותה העמדת הדבר על אמיתותו בבהירות מוחלטת, כעין לובן [מצודת ציון, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכישלונם של החכמים בחישובים אלו נעוצה בכך שכִּי־עוֹד לַמּוֹעֵד, כלומר נותר עוד זמן רב עד למועד הגאולה, אך נטייתם הטבעית של המחשבים היא לקוות לזמן קרוב מתוך רצון ותשוקה, מה שגורם להם לטעות ולהתרחק מן האמת [מצודת דוד]. המילה עוֹד בהקשר זה מדגישה את ריבוי הזמן שנותר [מצודת ציון].

מנגד, גישה אחרת מפרשת את הכישלון לא כטעות שכלית בחישוב, אלא כסבל וייסורים. לפי תפיסה זו, חכמי ישראל "ייכשלו" במובן שיישחתו ויסבלו, ומטרת ייסוריהם היא לִצְרוֹף ולטהר את עוונות עם ישראל, כשהם משמשים כמעין מזבח כפרה על חטאי הדור [יוסף אבן יחיא].

מצב זה של טעויות בחישוב או של ייסורי החכמים אינו אירוע חד פעמי, אלא תהליך שיתרחש עַד־עֵת קֵץ, בכל דור ודור עד לבוא המשיח [אבן עזרא, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. רק באחרית הימים יופקחו עיני הכל להבין נכונה את רמזי הגאולה [מצודת דוד], שכן המועד המדויק נסתר וידוע רק לה׳ [יוסף אבן יחיא].