לאחר מסעות כיבוש נרחבים, המלך, המזוהה כאנטיוכוס, נאלץ לסגת ולמצוא את סופו המוחלט והפתאומי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי וְיָשֵׁב פָּנָיו משמעו שהמלך פונה לאחור ושב אל לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ, כלומר אל הערים המבוצרות והמצודות שבמדינתו. נסיגה זו מגיעה לאחר שסיים ללכוד את איי הים [מצודת דוד], כאשר הוא נס על נפשו ובורח אל מבצריו [יוסף אבן יחיא]. מנגד, יש המסבירים כי חזרתו למבצרי ארצו נועדה לצורך גביית מס שאותו התחייב לשלם לרומאים [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, המילה לְמָעוּזֵּי נכתבת עם האות וי"ו ולאחריה דגש [מנחת שי].
סופו של המלך מתואר במילים וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא, כלומר הוא יאבד, ימות, ולא יהיה לו עוד זכר בעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים תיאורים שונים ודרמטיים לנסיבות נפילתו. גישה אחת מתארת כי במהלך דרכו חזרה הוא הוכה במחלה קשה של שחין, בשרו נרקב ואיבריו נשרו ממנו [מצודת דוד]. גישה אחרת תולה את מותו בפחד פתאומי מקולו של פיל, שגרם לו להיכשל וליפול, עד שמת בעצמות רצוצות [יוסף אבן יחיא]. לעומתם, יש המפרשים את היעלמותו המוחלטת בכך שבניסיונו להשיג כסף לתשלום המס, הוא שדד אוצר גדול ממקדש אלילי. מעשה זה עורר את זעמם של ההמונים, והם התנקשו בחייו בסתר. משום שהרגו אותו בהחבא, מקום קבורתו לא נודע לעולם, וזהו פשר המילים וְלֹא יִמָּצֵא [מלבי"ם].