המלך מתמרן את אמונותיו הדתיות לצרכיו הפוליטיים והאידאולוגיים, תוך שהוא מטפח פולחן זר. הוא פונה וְלֶאֱלֹהַּ מָעֻזִּים, מושג המתפרש בכמה אופנים: יש הרואים בכך אליל המוצב בערי מבצר חזקות [מצודת דוד], אחרים מפרשים זאת כאל של אומות שעימן המלך כורת ברית [רש"י], ויש המסבירים כי המלך טוען שאת כוחו ועוזו הוא שואב מאותו אלוהים [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
את אותו אל הוא עַל כַּנּוֹ יְכַבֵּד. המילה כַּנּוֹ משמעה בסיס או מכון מושב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מעשית, המלך מכבד את האליל המוצב על בסיסו [ביאור שטיינזלץ] ומפאר את מקום מושבו [מצודת דוד]. אולם, מאחורי הפגנת הכבוד מסתתר מניע פוליטי: המלך מחניף לעובדי האלילים בעודו יושב על כיסאו, במטרה לרמות אותם ולכבוש אותם תחת שלטונו [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, גישה שונה גורסת כי המלך מציג את עצמו כמי שעומד על כנו ובמקומו של האל, ומתיימר להיות שליחו הבלעדי עלי אדמות [מלבי"ם].
בהמשך מתואר כי המלך יעבוד וְלֶאֱלוֹהַּ אֲשֶׁר לֹא יְדָעֻהוּ אֲבֹתָיו, כלומר אל חדש שאבותיו לא האמינו בו ושאינו שייך לעמו ולשבטו [מלבי"ם]. יש המזהים אל זה באופן ספציפי כישו הנוצרי [יוסף אבן יחיא]. את אותו פולחן חדש הוא יְכַבֵּד בְּזָהָב וּבְכֶסֶף וּבְאֶבֶן יְקָרָה וּבַחֲמֻדוֹת, כלומר הוא יפאר את בתי התפילה של דת זו בעושר רב ויתרום להם חפצי חן ודברים נאים ומושכים [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].