המאבק הגיאופוליטי בין המעצמות מחריף ועובר לדור הבא, תוך גיוס המוני ומסעות צבאיים עצימים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה וּבָנָו (הנקראת במסורת הקריאה "ובניו" [מנחת שי]) מתייחסת לבניו של מלך הצפון. המילה יִתְגָּרּו משמעותה פתיחה במריבה ובמלחמה [מצודת ציון, אבן עזרא]. הבנים בוחרים להתגרות במלך הנגב, ויש המבארים כי המניע לכך הוא תגובה לאובדן אביהם במלחמה הקודמת [יוסף אבן יחיא], ולשם כך הם אוספים צבא עצום מכל העמים.
ההתקדמות הצבאית מתוארת במילים וּבָא בוֹא, המבטאות תנועה מתמשכת ובלתי פוסקת [רש"י]. התקדמות זו מתייחסת להמון החיילים עצמו [אבן עזרא, מצודת דוד], או ספציפית לאחד מן הבנים ששרד וממשיך להנהיג את המערכה לבדו [מלבי"ם]. אופי הפלישה מומחש בביטוי וְשָׁטַף וְעָבָר, המדמה את הצבא לשטף מים מהיר ההורס ושוטף את כל המקומות שהוא עובר בהם בדרכו דרומה [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי שטיפה זו אינה רק יבשתית, אלא מתארת גם הבאת אוניות מלחמה [אבן עזרא].
לאחר מכן נאמר וְיָשֹׁב וְיִתְגָּרֶה (המילה כתובה ברבים אך נקראת ביחיד [מנחת שי]). המערכה לא מסתיימת בפלישה הראשונה, אלא הצבא הצפוני ישוב לפתוח במלחמה נגד מלך הנגב. חזרה זו אל שדה הקרב מוסברת כתוצאה מהפרת הסכם שלום זמני; מלך הנגב ביקש שלום במרמה רק כדי להרוויח זמן ולהתעצם, וכאשר מלך הצפון מזהה את התחבולה, הוא תוקף שנית [מלבי"ם].
יעד המערכה הסופי הוא עַד־מָעֻזֹּה (נקרא "מעוזו" [מנחת שי]). הפלישה הצפונית תעמיק ותחדור עד לעיר המלוכה המבוצרת של מלך הנגב [רש"י, מצודת דוד], או עד למבצר הגבול האסטרטגי שלו [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].