מאבק השליטה בין המעצמות מגיע לנקודת הכרעה, אשר בעקבותיה מופנית העוצמה הצבאית לעבר ארץ ישראל. הפרשנים מסכימים כי המילים וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ מכוונות למלך הצפון התוקף את מלך הנגב, הוא מלך מצרים. מלך הצפון כובש שטחים נרחבים, בהם מחוזות סוריה שהיו בשליטת מצרים [מלבי"ם], ופועל ללא כל התנגדות, שכן וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. ניצחון מוחלט זה מושג הודות לעוצמתו הצבאית שאיש אינו יכול לעמוד בפניה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי הדבר נבע מכך שמלך מצרים ועמו פשוט נכנעו ומסרו את עצמם בידו מרצונם [יוסף אבן יחיא].
לאחר השפלתה של מצרים, מלך הצפון, המזוהה כאנטיוכוס מלך יוון [מצודת דוד], מפנה את תשומת לבו ליעד הבא: וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי. כלל המקורות מסכימים כי מדובר בארץ ישראל. משמעות העמידה בארץ היא התגברות [ביאור שטיינזלץ], היערכות למלחמה [מצודת דוד] או חניית צבאותיו שם [מלבי"ם]. הסיבה להחלטתו לתקוף דווקא את ארץ ישראל נובעת מכך שבאותה תקופה בני ישראל נחשבו לבעלי בריתה של מצרים [יוסף אבן יחיא].
באשר לסוף הפסוק, וְכָלָה בְיָדוֹ, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הרווחת היא שהמילה מבטאת כליון והשמדה. מלך הצפון ישחית את הארץ וישמיד רבים מיושביה באמצעות כוחו וצבאותיו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון סיום והשלמה, כלומר מלך הצפון גמר את כיבושיו וכל הארץ הייתה כולה נתונה בידו ובשליטתו המלאה [מלבי"ם].