דמותו של המנהיג המצטיירת מתוך הדברים היא של אדם מתנשא ומוזר, המנתק את עצמו במכוון מכל מסורת, אמונה או קשר אנושי, ומונע אך ורק מתוך שאיפות גדלות.
בתחילת הדברים מתואר יחסו אל אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו, כאשר משמעות המילים לֹא יָבִין היא שהוא לא יתבונן, לא יתייחס ולא ייתן את לבו לעבודתם [שטיינזלץ]. באשר לזהותם של אותם אלוהים, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה האחת רואה בכך התייחסות למסורת ישראל, ולפיה המנהיג יתעלם מה', אלוהי אברהם, יצחק ויעקב [רש"י]. הגישה השנייה מפרשת זאת על רקע היסטורי ואלילי, ולפיה הוא ינטוש את אלילי אבותיו שעבדו לכוכבים כמו צדק ונוגה [מצודת דוד, מלבי"ם], או ספציפית את אלוהיו של קונסטנטינוס לפני המעבר לדת חדשה [יוסף אבן יחיא].
ביחס לביטוי חֶמְדַּת נָשִׁים, הפרשנים נחלקים במספר כיוונים. יש המפרשים זאת כמטאפורה לכנסת ישראל, המכונה "היפה בנשים", אשר המנהיג לא יכיר במעלתה [רש"י, מצודת דוד]. פרשנות אחרת קושרת זאת לדמותה של מרים הנוצרית ולמעברו של המנהיג לדת זו [יוסף אבן יחיא]. מנגד, יש המבינים את הביטוי כפשוטו, כמעיד על נתק מוחלט מנשים ומקשרים אנושיים [שטיינזלץ].
ההתנתקות של המנהיג אינה נעצרת באלוהי אבותיו, שכן וְעַל כׇּל אֱלוֹהַּ לֹא יָבִין. הוא יזלזל ולא יכבד שום אל של שום אומה, ואף לא את ה' האמיתי, קל וחומר שלא יעריך את עמו ישראל [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, שטיינזלץ]. לפי גישה אחרת, שלילת כל האלוהויות האחרות נובעת מכך שהוא יכיר אך ורק בסיבה הראשונה [מלבי"ם].
המניע לכל אלה מוסבר בסוף הדברים: כִּי עַל כֹּל יִתְגַּדָּל. מנהיג זה מונע מחמדת כבוד, גאווה והתנשאות מעל כולם [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, שטיינזלץ]. שיא התנשאותו יתבטא בכך שיכריז על עצמו כנביא האל בארץ, השואב את כוחו ומושפע ישירות ממנו [מלבי"ם].