מסע כיבושים נרחב אל מעבר לים מסתיים במפלה מהדהדת, שבה גאוותו וחירופיו של המלך שבים אליו כגמול על מעשיו. בראשית הדברים, המלך, המזוהה כמלך הצפון או אנטיוכוס, מפנה את כוחותיו לזירה חדשה: וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים (המילה נכתבת "וישב" אך נקראת וְיָשֵׂם [מנחת שי]). הוא יוצא למלחמה במטרה להשפיל ולכבוש ארצות חוף ואיים רבים [מצודת דוד, שטיינזלץ, יוסף אבן יחיא]. מהלך זה כלל בין היתר פלישה לאיים יווניים שהיו בעלי ברית של הרומאים, התגרות שנעשתה בעצתו של חניבעל [מלבי"ם].
אולם, רצף הניצחונות נגדע: וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ. המילה קָצִין משמעותה שר, מושל או מצביא [מצודת ציון, שטיינזלץ], והפרשנים נחלקים באשר לזהותו של אותו קצין שישים קץ לחירופיו של המלך. גישה אחת רואה בקצין התערבות אלוהית ישירה. ה' הוא "שר העולם" המשבית את גידופיו של המלך כלפי מעלה וכלפי עם ישראל, ומשיב את החרפה על ראשו [רש"י, מצודת דוד]. עונש זה בא לידי ביטוי במחלה קשה וחשוכת מרפא שהכתה את המלך בעודו בדרכו להטיל מצור על ירושלים, עד שבשרו נרקב והוא מת בייסורים טרם הגיע לאנטיוכיה [רש"י]. גישה שנייה מייחסת את התואר למנהיג החשמונאי, קצין ישראל, אשר ינצח את אנטיוכוס במלחמה בעזרת ה' בלבד [יוסף אבן יחיא]. מנגד, יש המפרשים כי מדובר במצביא זר שאינו מלך [שטיינזלץ], וליתר דיוק, שר הצבא הרומאי שהכה את אנטיוכוס בקרב ושם קץ להתגרות שלו [מלבי"ם].
סופו של המהלך מתואר במילים בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בעונש של מידה כנגד מידה: המלך יספוג בדיוק את אותה חרפה שהטיח באחרים, ולא מעבר לכך [אבן עזרא, שטיינזלץ]. ביטוי היסטורי לכך ניתן לראות בהתנהגות הרומאים לאחר שניצחו את אנטיוכוס. הם לא התגאו ולא החריבו את כל מלכותו, אלא הסתפקו בדרישותיהם המקוריות טרם המלחמה, שכללו נסיגה מאזורים מסוימים ותשלום פיצויים כבדים, ובכך רק השיבו לו את חרפתו [מלבי"ם]. לעומת זאת, ישנה דעה הגורסת כי החרפה המושבת לו בעולם הזה היא אך ורק העונש על גידופיו, בעוד שהעונש על שאר פשעיו הרבים שמור לו לאחר מותו [מצודת דוד].